הודעות על פטירתה של

לומדת. לומדת דברים שלא מלמדים בבית-ספר ולא על ספת הפסיכולוג.

לומדת - על האינטריגות והמניפולציות האינסופיות בעולם המבוגרים

על הג'ונגל חסר הרחמים, השקרים, משחקי הכוחות, הסכינים שננעצים בגב בלי למצמץ.

כי זה להיות טורף או נטרף
בעולם הזה

דע את האויבים שלך ודע שהם בכל מקום.

זה מה שלמדתי בסוף היום הזה ובעצם בכל השנה האחרונה מאז שהעיפו אותי מסא.ימט. ואם עניתי היום מגעיל ל'בוס' שלי - אז אני לא מתחרטת על זה. כי זה הגיע לו. וראיתי בעיניים שלו שזה העמיד אותו במקום. הוא חושב שאני סתם אחת, כי יש לי סתם עבודה? לא, אז לא. הוא לא יכול לנצל אותי כי אני נמוך יותר בשרשרת. הרי גם מעליו יש בוסים. והם צעקו עליו היום, וגם להם יש בוס וכו'.

אנשי מכירות... הם מונעים מאינטרסים נטו שם, צועקים אחד על השני ועל העובדים שלהם כל היום וכל הלילה, כל אחד מסתובב לו שם כאילו הוא מינימום מלכת בריטניה,

ובשביל מה? כסף... כסף... כוח, מעמד, תכשיטים ובגדים מכוערים.

ולפרחה המגעילה היום שבמשך שש שעות הכניסה לנו לראש משפטים כמו "הלקוח לא מעניין אתכם, אתם מושיטים יד לארנק שלו, וככל שהכיס שלו יותר עמוק - יותר טוב", "אני צוחקת בלב על הלקוחות שלי על איך שהם נופלים לשטיקים שלי", "אם אני רואה מישהי עצורה אני יודעת שהיא מאויימת ואני צריכה 'להתנשאות' מעליה כדי שהיא תדע שאני יותר טובה ותרצה להיות כמוני", "אני מעמידה פנים שאכפת לי מהלקוחה למרות שבתכלס מעניין לי את ה-*** מה יש לה לומר"
כן, אז לפרחה המחרידה הזאת אני רוצה לומר - אם את כבר מוכרת את נשמתך לשטן בשביל כסף, לפחות תוציאי אותו בטעם טוב ולא על החמצון והבגדים הפרחיים שלך. החולצה שלך הפריעה לי להתרכז בהרצאה כל היום, מעויינים בורוד כתום אפור לבן ואלוהים יודע מה עוד... אחותי, זה לא זה. 

למה רציתי את העבודה הזאת בכלל. ידעתי מה הם מחפשים אז שיחקתי את המשחק. התלבשתי נשי כמו שצריך, שמתי לק כמו שצריך תכשיטים עדינים, ליפסטיק ורוד, זייפתי חיוך וטמטום - והופה התקבלתי. ולרגע עוד היה נדמה לי שעליתי פה על משהו ושאוכל לחיות חיים שלמים בזיוף מתמשך כמו רוב האנושות. איפושהו לאורך הדרך הבנתי שאני לא אוכל לחיות ככה לאורך זמן. 

מה יצא לי מהיום הזה? הבנתי שמכירות זה לא בשבילי, שאני יכולה למכור את עצמי בראיון למרות שאין לי כלום בקורות חיים, אבל אני לא יכולה להתמיד בשקר הזה ואני גם לא מעוניינת. ויצא לי לראות את העולם מנקודת המבט של האנשים המנצחים - אלה שרומסים את כולם ומאוהבים בעצמם. לרגעים רציתי להצטרף אליהם, כי נדמה לי שאנשים מנותקים רגשית ואגרסיביים הם לא פגיעים. אולי זה באמת נכון אבל לעולם לא אוכל להיות כמותם. אני פגיעה ורגישה. אני נוהגת להסתיר את זה ולרוב מצליחה, אבל אני כזאת.

אז אמנם החתימו אותי על חוזה לעבודה - אבל אני מעדיפה לוותר.  אני מעדיפה להישאר עם המשכורת מינימום שלי ולא לעבוד במכירות...