''אני לא רוצה להסתובב עם האידיוטים האלה!'' אלמה התרגזה, אך בכל זאת נכנסה לרכב בשקט. היא לא יכלה לסבול עוד ריב אחד נוסף.
''הם לא אידיוטים,'' אימה של אלמה, אפי, נכנסה אל המכונית והתניעה את הרכב, ''הם ממש כמוך- חכמים, מוכשרים...'' היא ניסתה ללטף את ביתה בידיה, אך זו מיד התנגדה.
''הם לא כמוני! איך את בכלל משווה אותי אליהם?! את בכלל הכרת אותם?'' היא זעמה. היא תמיד ידעה שאימה לא מבינה אותה- אך האם היא עד כדי כך אטומה?
''טוב, אני מכירה כמה מההורים. זה מה שהכי חשוב, לא?'' היא הפנתה אליה את מבטה. אלמה בהתה בחלון.
''אני לא מאמינה שאת עושה לי את זה,'' היא אמרה לבסוף .
''זה בשבילך. אני לא אוהבת לראות אותך לבד כל הזמן. זה לא נורמאלי! לי בגילך היו הרבה חברים- אבל את אפילו לא מוכנה לנסות!''
''אני אוהבת להיות לבד, מה רע בזה?'' אלמה אמרה בשקט. היא התכוונה לכל מילה. היא הייתה סובלת בחברת אנשים, וזורחת ככל שהייתה רחוקה מהם כמה שיותר.
''אני לא מאמינה לך.'' אפי פסקה, וזו שתקה. מה כבר היא יכולה להגיד שישנה את דעתה?
כעבור חצי שעה הן כבר הגיעו. ברגע שהמנוע נדם, אלמה אספה במהירות את חפציה ויצאה בסערה מהרכב מבלי להגיד מילה. אפי נאנחה ויצאה גם היא.
''היי, מה נשמע? אה, אלמה... נכון?'' גבר ממשוקף וגבוה קומה קידם את פניה של אלמה. היא לא אמרה דבר.
הבחור עיין ברשימה שהייתה בידו, ''כן, אלמה, נכון! את האחרונה שעוד לא הגיעה, מה קרה? למה האיחור הזה?!'' הוא כעס. אלמה פשוט התקדמה ממנו והניחה לאמא שלה לדבר. היא לא יכלה לתת לכעס שלה לדבר במקומה.
''היי, שלום, מקס! אני מצטערת על האיחור... אתה עוד לא יודע איך אלמה כשהיא לא רוצה משהו,'' היא גיחכה לעצמה.
''לא, זה בסדר. זה היה קרוב, עוד חמש דקות וכבר היינו נוסעים מפה,'' מקס גיחך.
''איזה הפסד,'' אלמה אמרה בקול רם והתקדמה אל האוטובוס שחנה ליד.
''רגע, ולאן אנחנו נוסעים?''
''לתל אביב... אמרתי לך בבוקר!''
''מה?!'' אותו האחד נשמע מזועזע עד עמקי נשמתו, ''אז אין סיכוי שנגיע בזמן! מתי נוסעים בכלל?!''
''יש עוד איזה מישהי שצריך לאסוף...''
''מה לוקח לאידיוטית הזאת כל כך הרבה זמן להגיע?!''
ולרקע השיחה הזאת, היא נכנסה. היא התיישבה במקום הראשון והריק שעיניה פגשו והתנתקה מכל השאר.
''היי, את!'' אותו הקול הכועס ששמעה קודם דיבר אליה עכשיו. היא הרימה את עיניה. מולה עמד נער שנראה כבן שש עשרה בערך עם שיער חום ומתולתל ועיניים חומות ובוערות מכעס.
''מה?''
''את יודעת כמה זמן חיכינו לך כאן?!''
''אה, לא,'' היא ענתה לו בלי טיפת ציניות, למרות שהסיטואציה הייתה די משעשעת.
''בגללך סביר להניח שלא נשתתף בפרויקט 'גוליית', ואני בניתי על זה- אז כדאי שתסתמי את הפה ולא תגידי כלום מעכשיו!'' הוא הצביע עליה באצבע רועדת.
''בטח, מה שתגיד,'' אלמה חייכה בפשטות. הנער ניפח את חזיהו ולא ניסה להסתיר את המבוכה הרבה שתשובתה של אלמה סיפקה לו.
''יופי!!!'' הוא אמר, ''ואם אני...''
''היי, יעקוב, עזוב את המפגרת הזאת! בוא תראה משהו באמת מעניין!''
''בסדר...'' יעקוב העיף בה מבט אחרון והסתלק. אלמה צחקה לעצמה ואז עצמה את עיניה.
''בטח, גם כן חכמים...'' היא אמרה לעצמה וניסתה לישון קצת.
''לא, רנן, תעזבי! תעזבי אני אמרתי!'' צעק מישהו אחר שישב במושב שמאחורי אלמה. שמו היה ניב. לניב היה שיער שחור ועיניים חומות, ולמרות המראה השרירי, הבעות פניו נראו לפעמים קצת כמו אלה של גופי מדיסני.
רנן, שהייתה בחורה עם שיער חום ועיניים כחולות שאגה מצחוק, ''זה שלי! זה שלי!'' היא אמרה. השניים השתוללו וגרמו לכיסא של אלמה לרעוד. היא החלה לטפוח על הכיסא בכעס.
''אני מנסה לישון כאן!!! אתם יכולים בבקשה להירגע?'' היא צעקה.
''תמשיכו, ניב! תמשיכו! בגלל המג'נונה הזאת אנחנו לא נהיה בפרויקט 'גוליית' היום!'' קולו הצווחני של יעקוב נשמע שוב. אלמה השתקעה במקומה.
''מה, מאיפה לך לדעת?!'' השניים עצרו את עיסוקיהם והתפנו להאזין ליעקוב.
''מה ששמעת! מקס אמר שאם אנחנו לא נגיע באיחור ניכנס היום לכנס הזה. גם ככה יש פקקים עד הדרך לתל אביב, תוסיף לזה את האיחור של האגואיסטית שם מאחורה, והנה לך! אין שום סיכוי שנגיע בזמן!''.
רנן וניב שתקו ובהו באלמה דרך החריץ שבין שני המושבים.
''את לא מתביישת?! מה זה ההתנהגות האגואיסטית הזאת?''
''טוב, אתם מוכנים להירגע?! זה בסך הכל סתם איזה פרויקט דפוק!'', אלמה כבר לא יכלה להבליג יותר, ''גם כך איש לא שמע עליו!''
רנן גיחכה, ''מה את בכלל עושה כאן אם את לא שמעת על הפרויקט הזה? כולנו הגענו רק בשביל זה.''
''זה אחד הפרויקטים הביטחוניים הכי חשובים שיש במדינה. מה חשבת, שידברו עליו בחדשות הבידור או משהו?!'' ניב אמר בליגלוג.
''אני לא ידעתי את כל זה.'' אלמה כעסה. היא לא הייתה מסוגלת לחשוב מעבר לכעס שלה, זה נשמע כל כך טיפשי... הם רבים איתה בגלל איזה כנס אידיוטי?! מה הם ילדים בגנון? חוץ מזה, אם הפרויקט כל כך חשוב, למה שיכניסו לשם איזה כמה ילדים שלמבוגר ביותר מבינהם אין עדיין אפילו תעודת בגרות?
''מה את כן יודעת...'' רנן סיננה בכעס, ''תסתובבי, תסתובבי. שלא נראה את הפרצוף שלך.''
זה היה הקש ששבר את גב הגמל. ''את, ברבית מפונקת ומגעילה- לא תגידי לי מה לעשות! נמאס לי שכולם אומרים לי מה לעשות היום, אני בכלל לא רציתי להיות כאן! אני בכלל לא רציתי לריב עם אף אחד, למה כולכם מבקשים לריב איתי על הבוקר? אני לא כמוכם!''
''אם את לא כמונו ואת לא רוצה להיות איתנו, אז מה בכלל את עושה כאן?!''
לאלמה הייתה תשובה חריפה מאוד לשאלה שלו, אך צפירה רמה השתיקה אותה. אור חזק סינוור את עיניה, ואם לא די בכך הצפירה שיתקה את אוזניה.
''מה קורה כאן?!'' רנן צעקה.
''תאונת דרכים?!'' נשמע קול אחר מאחורה.
''אני לא מצליח לראות כלום! שמישהו יסתכל ויגיד לי מה הולך כאן!'' יעקוב אמר ונשמע מפוחד מאוד, אך איש לא ענה לו. כעבור כמה דקות הצפירה השתתקה. האור כבה, והאוטובס חדל מלנוע.
רועדת כולה, אלמה ניסתה לפקוח את עיניה. הכל נשאר כשהיה, האוטובוס נותר שלם. מכאן היא הסיקה שזאת לא הייתה תאונה- אבל אם תאונה לא קרתה, אז מה כן קרה?
''אני הולך לבדוק מה קרה כאן!'' יעקוב מיהר לקום ממקומו ולגשת אל עמדת הנהג.
''מה זה צריך להיות?! אני אדאג שאמא שלי תדרוש החזר כספי מלא!'' נשמע קול של בחורה נוספת מקדמת האוטובוס, אך זה לא מה שהעסיק את אלמה יותר. עיניה הסתכלו עכשיו על החלונות. הם כבר לא היו על הכביש יותר.
''היי, חבר'ה! אתם חייבים לבוא הנה!!!'' יעקוב צרח מקדימה ונשמע מזועזע. כולם מיהרו לקום ממקומם. גם אלמה.
''בואו מהר יותר! למה אתם חייבים לעשות כל דבר לאט?!'' הוא נזף בהם.
''מה קרה?'' החבורה החלה להתקבץ סביבו.
''היי, זה לא הנהג שהסיע אותנו?'' שאל אותו הנער שדיבר קודם אל יעקוב באוטובוס. אלמה הסתכלה לראות על מה כל המהומה, ונדהמה.
נהג האוטובוס עמד בקצה הצוק שנמצא במרחק כמה מטרים מהם ובכה בקול רם.
''היי, מה אתה חושב שאתה עושה?!'' צעקה אותה הבחורה שקודם אמרה כי אימה תדרוש החזר כספי. היה לה שיער ג'ינג'י ועיניים בהירות ושמה היה מֶיה.
''קח אותנו הביתה עכשיו! חכו תראו, כשאמא שלי תשמע על כל זה!'' מיה נופפה בידיה.
''הוא, בוכה?'' רנן שאלה בבילבול. כל השאר השתתקו.
''אני מצטער. אני מצטער,'' הוא השתנק, ''לא הייתה לי ברירה אחרת.'' נהג האוטובוס אמר בצער ואז הרים את ידיו, מפיל את עצמו אחורה.
''לא! לא, מה הוא עושה?!'' רנן המזועזעת צרחה ורצה קדימה.
''רנן, תעזבי אותו! אין כבר מה לעשות!'' ניב צרח והחזיק בה, אך זו נאבקה בו.
''למה הוא הרג את עצמו?! מה יש לו? תעזוב אותי, ניב! הוא הרג את עצמו! בן אדם עכשיו הרג את עצמו מולנו!'' היא צווחה. ניב רק חיבק אותה ועמד בשתיקה.
אחרי שהתאושש מהמראה ויצא מן הקיפאון שהשתלט עליו, יעקוב רץ אל קצה הצוק. אל המקום שבו עמד קודם נהג האוטובוס. הוא התכופף והסתכל למטה.
''הוא... נעלם.'' הוא אמר, ואז נעמד במקומו, ''עכשיו מה נעשה?!'' הוא צעק.
אלמה לא הקשיבה יותר. היא מצאה לה פינה מבודדת ורחוקה מהם, התיישבה ובכתה בשקט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
