טוב קודם כל זה היה מהיר. אתמול כתבתי פה פעם ראשונה אחרי ארבע שנים, והיום זאת כבר הפעם השניה. אני לא הולך להתחייב להמשיך לכתוב כאן אבל זיהיתי מה גורם לי כן לרצות לכתוב.

כשאני טרוד ולא יכול לדבר על זה עם אף אחד - אני כותב. וכאן גם נכנס השינוי.

בקדנציה הקודמת של הבלוג היה לי מען דחף לתשומת לב. כתבתי מה שהרגשתי ומה שחשבתי ורציתי שידעו את זה. רציתי לתקשר עם אנשים, במיוחד אלה שאני מכיר מבלי לדבר איתם ישירות.

עכשיו זה ההפך הגמור.

זה מה שעוזר לי לכתוב, שאף אחד לא יודע על זה. אני כותב לעצמי, במקום להטריד אותה ולשלוח הודעה כל 10 דקות אני מחזיק את עצמי ופורק כאן. זה לא פותר שום בעיה, אבל זה גורם לי לא ליצור בעיות חדשות.

בקיצור טוב לי שהחברים שלי לא יודעים על מה שאני כותב. לא אשקר, היה לי דחף מסויים כמו פעם, שמכרים פחות קשורים שלי ידעו על זה. אבל חבל... זה יגביל אותי, והפריקה כאן תאבד מהאפקטיביות שלה. למזלי הבנתי את זה לפני שעשיתי שטויות.

-

אני צריך להזכיר לעצמי טוב טוב, ואני אדבר לעצמי בצורה הניתוחית המוזרה שאני מבין:

הייתי לבד הרבה זמן והיה לי טוב

לא הרגשתי צורך רציני בקשר.

למעשה לא ראיתי איפה אני מצליח להכניס קשר במסגרת הזמן הנוכחית.

אז זה קרה, ההזדמנות באה.

עוד לא קרה שום דבר כי עוד לא עשיתי אף צעד.

אבל בפנים קרה יותר מדי.

למה?

הכל רק באוויר, לא השתנה כלום, וגם בפנים לא צריך להשתנות.

אני צריך לחזור לחיים סביב עצמי

ללא תלות בגורם חיצוני.

טוב לי בזכות עצמי, בגלל מי שאני ובגלל מה שאני עושה.

אם יצא לפועל - יהיה טוב גם בזכותה, אבל קודם בזכות עצמי. 

זה הבסיס.

מה עושים עכשיו?

עוזבים הכל. קמים מחר לבוקר חדש.

קובעים איתה מתי אפשר להפגש.

היא בתקופת מבחנים לחוצה אז צריך לראות מתי מתאפשר מבחינתה.

וזהו. שם זה נגמר!

אני חוזר לעצמי.

חוזר להצליח לקרא - אני מחליט שאני אצליח.

מפסיק לרפרש לראות אם יש תגובות - מה אכפת לי בכלל? אני תלוי בעצמי.

מתכנן לי את ה3 ימים הקרובים שלי בבית, וחוזר לקצב.

יום רביעי יש פגישה עם 2 חברים ותיקים שממש התגעגעתי אליהם - כיף!

זוכר טוב טוב שאני לא צריך לדבר על זה עם אף אחד. זה לא מעסיק אותי יותר. יש לי את העיסוקים שלי, זה איפשהו ברקע, אם יקרה אז יקרה.

לילה טוב!