את זה לא ראיתי מגיע...
כנראה ששוב התעורר הדחף הזה לשתף בלי באמת לדבר עם אף אחד. פחות לשתף, יותר לפרוק, לא להכיל את הכל בעצמי.
אז עשיתי ניקוי אוורות זריז, מה שהיה פה לא תרם, וזה אנדרסטייטמנט, למרות שאני לא מתאר לעצמי שאני אכתוב פה שוב (או אזכור את הססמא), זה קרה אחרי ארבע שנים - זה עשוי לקרות שוב.

למה אני כותב עכשיו? החיים שלי שונים לגמרי היום. הסתכלתי קצת בדברים שכתבתי פעם וההבדל העצום רק התחדד לי. אני ההפך המושלם ממה שהייתי פעם, אני גרסא 2.0 של עצמי. הבסיס נשאר אותו בסיס, גיל ההתבגרות נשר מהגוף, ונשארה הבגרות + קמצוץ ילדותיות.

אני לא אתייחס לכל השינווים שעברו עליי מאז, זה יותר מדי. אבל אני כן רוצה לתעד ולהזכיר לאני שבעוד 4 שנים שהשינוי הכי גדול שקרה הוא שהבנתי שהכוח תמיד אצלי. אני מחליט איך להסתכל על כל דבר, איך להתייחס לכל דבר ואיזו משמעות לתת לכל דבר. אני המעצב הבלעדי של החיים שלי, ושל האושר שלי. אפשר לומר שכישורי העיצוב שלי השתפרו :)

ובכל זאת, לא זה הביא אותי לכתוב. אני עומד היום בפני משימה קשה, אם אפשר לקרא לזה כך. יותר נכון החלטה קשה.
כנראה ההחלטה הכי קשה שאצטרך לקבל למשך הרבה זמן, למרות שאני כנראה חושב כך רק כי זה מתרחש כרגע, ובטח ייחסתי את אותו המשקל להחלטות קודמות  בחיי. ובכל זאת, היום אני שונה ואני מבין את כל זה, ובכל זאת הדילמה הזאת, ההחלטה הזאת מרגישה לי כבדה כל כך וחשובה מאין כמוהה.

אני צריך להקריב, ואף אחד לא אוהב להקריב. אני ממש לא אוהב..תמיד דחיתי את ההקרבות האלה. התעלמתי מהם, או שמקסימום החסרתי מעצמי - אני נפגעתי תמיד.
פעם אחת בחיים שלי עשיתי משהו כזה, לא חשבתי על זה הרבה, אבל זה בא מבפנים והרגשתי שאני חייב לעשות משהו! זה הדבר הראשון שעלה לי לראש וזה מה שעשיתי.
חתכתי בן אדם.

היה לי חבר קרוב שחתכתי מהחיים. שאני אומר קרוב אני לא מתייחס לטיב היחסים בינינו, אלה פשוט שהוא היה מי שביליתי בקרבתו הכי הרבה זמן.
למה עשיתי את זה? הקשר הזה הרג אותי. הוא דיכא אותי, והוא נעל אותי במקום בלי אף יכולת להתקדם. אבל זה כל מה שהכרתי, זה מה שהיה זמין וברגע שמצאתי פרצה - ברחתי. גם אם זה לא היה הכי יפה, או אפילו הכי מכוער, הייתי חייב את זה לעצמי וכמה שיותר מהר.
היום? עדיין רע לי עם איך שעשיתי את זה, אבל אני כל כך שמח שעשיתי את זה כי אני רואה טוב טוב איפה הייתי אם לא הייתי עושה זאת.

שיט. עכשיו נזכרתי שיש עוד אחד שחתכתי, הפעם ללא סיבה אמיתית הנראית לעין. אבל זה היה פחד, אי ידיעה איך להתמודד עם מצב חדש. עליו חבל לי, וזה קשר שאני ארצה לתקן. לא בגלל שכל כך חשוב לי הקשר, אבל כי הוא אדם טוב, והיה אלי כל כך טוב וממש לא מגיעה לו התייחסות, כלומר אי-התייחסות כזאת.

זאת הפעם הראשונה שאני כותב על הדברים האלה, אף פעם לא דיברתי על זה עם אף אחד. זה מרגיש מוזר אבל יחד עם זאת זה מרגיש הרבה פחות רציני אחרי שזה עולה אל הכתב.

וואו... פתאום אני מרגיש כמה כוח יש לכתיבה האישית הזאת שדיי זלזלתי בה קודם. בצורה הזאת אני עוד אחזור לכתוב לפני שיעברו עוד ארבע שנים...

בחזרה למקרה של היום

הפעם אני לא רוצה לחתוך אף אחד. היום אני מראש משתדל לא להכניס אנשים שאני ארצה לחתוך, אבל לפעמים יש שמצליחים להסתנן לבדם. או שהצליחו כשעוד הייתי חלש יותר.

הפעם העתיד שלי עומד על הכף.

ביד אחת הזדמנות שעלולה לא לחזור. היא נוצצת, היא מושכת, והיא לא משקרת. אני יודע שהיא באמת כל כך טובה.

הבעיה שברגע שאני לוקח אותה אני מוחק בן אדם. אחד שסמך עליי (הרבה יותר מאשר אני עליו) אבל האמת חייבת להאמר: אחד כזה שאני לא חושב שיחסר לי. עם כל הצער שבדבר, אני לא מרגיש שאי פעם הכנסתי אותו לחיי, אלא הוא פשוט נכנס.

האפשרות השניה היא פשוט לוותר על ההזדמנות.

שוב, פתאום זה נשמע פשוט... כשלאנשים אין שם, והם לא יכולים לדבר. ולכעוס, ולהפגע. 

קשה לי, מאוד קשה לי עם הצעד הזה אבל אני יודע שאני חייב לעשות אותו.

יכול להיות שעוד אנשים יתנתקו ממני, אבל בסופו של דבר מי שצריך להשאר נשאר לא? אי אפשר לרצות את כולם.

ומעבר לזה,

זאת בסך הכל הזדמנות. היא יכולה להסגר ב"לא" זריז וחותך. והיא יכולה להכשל לאחר זמן מה. אבל לוותר בגלל הסיכוי לכישלון?

אין דבר טוב שלא דורש ויתורים.

ואם לא הצליח? מילא. אני יודע שאני לא אוכל לחיות עם השאלה של "מה אם.." במשך חיי אם לא הייתי לוקח את הצ'אנס הזה.

אז איפה אני עכשיו?

לא רחוק מדי מנקודת ההתחלה. יודע את הבחירה שאני צריך לקחת, מבין למה אני צריך לקחת. יודע שהוא לא יבין אותי לעולם, שלא לומר ינסה לפגוע בי. 

לא יודע איך אני אעשה את זה, מה יהיו ההשלכות, ובכללי אני לא יודע שום דבר חוץ מזה שאני חייב לעשות את זה למרות הכל.

מפחיד.. קיוויתי לסיים את הפוסט בנימה קצת יותר אופטימית וברורה אבל אין לי אחת כזו היום.

כדאי שאני אשים לזה קץ בימים הקרובים כי ככה אני לא יכול להמשיך, אני לא פה.