התחלתי לכתוב. נתתי למילים לזרום. נתתי למחשבות לברוח לי מהראש אל המקלדת ומשם אל הדף.
מקווה שתהנו.
פרק א' - נגה
לא הייתי מיוחד בתיכון, פרח קיר. לאף אחד לא היה ממש אכפת מקיומי.
ציונים גבוהים, לא טוב בספורט, בלי קעקוע או שיער מוזר או פירסינג מיוחד או אפילו
סיפור מיוחד. 1.80, שיער שחור ועיניים כחולות. לא שרירי ולא שמן. לא שזוף ולא
בהיר. הורים נשואים אחד לשנייה ואחות קטנה שנתיים מתחתיי. שום דבר מיוחד.
הבנים חשבו שאין טעם לנסות לדבר איתי כי הייתי שקוע בספרים והבנות לא ממש שמו לב
אליי.
חוץ מנגה.
באחד הטיולים של כיתה י', למכתש רמון, נגה צנחה לידי במושב של
האוטובוס.
"מה אתה קורא?" היא שאלה אותי בהפתעה. "את בטח לא מכירה."
השבתי. חשבתי שהיא רוצה לצחוק עליי. חוץ מזה, שגם נגה לא הייתה "חלק
מהחבר'ה" ולא רציתי להיות חלק מהשוליים.
"נו, תנסה אותי." היא אמרה וחייכה חיוך אמיתי. פתאום שמתי לב כמה שהיא
יפה. "התפסן בשדה השיפון" אמרתי וחזרתי לקרוא בתקווה שזה יספק אותה. זה
לא. "לא ידעתי שמישהו בשכבה שלנו קרא ספרי איכות." היא אמרה ותפסה אותי
לא מוכן. "אה.. את מכירה?" שאלתי. גמגמתי. "בטח! אימא שלי הכריחה
אותי לקרוא אותו בגיל 12. 'שלא יכנסו לראש המעוות שלך שטויות' היא אמרה לי.
מצחיקה."אמרה נגה ושוב תפסה אותי לא מוכן. לא הייתי רגיל שבנות מדברות איתי.
ועוד בכנות כזאת. ועוד על משהו שמעניין אותי. "מה עוד קראת מעניין
השנה?" היא שאלה. "סתם.. 'אל תיגע בזמיר', 'גטסבי הגדול', 'ציפורים מתות
בסתר'. כאלה." אמרתי וקיוויתי שקלעתי לטעמה. "יא-אה-ללה! איכות! אתה לא
כזה פרווה כמו שאתה נראה." היא אמרה והצליחה להעליב אותי ולהחמיא לי באותה
נשימה.
באותה נסיעה ארוכה להחריד, דיברנו צחקנו, שמענו מטאליקה והמכשפות באם-פי שלה,
אוזניה אני ואוזניה היא.
הסתכלתי רוב הדרך על הגומה היפה בלחי השמאלית שלה, על התלתלים הורודים שלה, על
הרגליים הארוכות במכנסי הג'ינס עם הקרעים, בסניקרס שראו ימים טובים יותר. על
הקעקוע הקטן שהתגלה בחטף דרך פתח החולצה הגזורה שלה. עליה. חקרתי את שותפתי
לעניין. ידעתי, עד סוף הנסיעה, שהידידות הזאת היא לתמיד.
כשהגענו לאכסניה ונכנסתי עם כפיר, נועם ותמיר לחדר, לפרוק ולהתארגן,
נועם וכפיר דיברו על שיר מי'6 שהתחילה, הללויה, ללכת עם חולצות צמודות. תמיר חייך
אליי ואמר בלי קול "חרמנים". חייכתי חזרה ונכנסתי להתקלח לפני שישימו
לב.
לפני שיצאתי, שמעתי את כפיר ונועם לוחשים. נצמדתי לדלת והקשבתי. "אחי, למה
תמיר איתנו בחדר? הוא יאנוס אותנו בלילה. ואיך דורון לא בפחד? אולי גם
הוא..." לחש כפיר. "שתוק דביל. אם תמיר היה רוצה, מזמן הוא היה עושה
משהו. חוץ מזה, שדורון תמיד שקט ככה. אף אחד לא יודע מה מי מו. תרגיע אחי,
טוב?" אמר נועם בקול קצת רם מדיי. הפלתי בכוונה את המברשת שלי על הרצפה שיהיה
רעש ואז יצאתי בשצף-קצף מהמקלחת.
"יש מים רותחים, תהנו." אמרתי. "תודה אחי" מלמלו כל אחד בתורו
וכפיר נכנס למקלחת. נועם הסתובב אליי בבת אחת: "אני לא יודע מה שמעת אבל
הגנתי עליך. לי לא אכפת שתמיר הומו ולא מעניין אותי אם גם אתה. טוב?" הוא
ירה. "אני לא. תודה על הקבלה. ולא, לא שמעתי כלום." אמרתי והלכתי להניח
את הדברים שלי בתיק. "טוב אחי" אמר נועם ויצא החוצה. לבשתי פלנל משובץ
מעל טי שרט לבנה וג'ינס. נעלתי אולסטארס ויצאתי מהחדר. פניתי לכיוון המדשאה עם
העצים והתיישבתי מתחת לאלון ענק.
"בשבילי התקלחת? לא היית צריך!" שמעתי קול מאחוריי. נגה.
בטי שרט לבנה, פלנל משובץ, ג'ינס בהיר עם קרעים ומגפיים חומות. שיער רטוב. ריח של
יסמין. חיוך. גומה. נשביתי.
"גם את לא היית צריכה." אמרתי וחייכתי. "שטויות. סיגריה?" היא
ביטלה התיישבה לידי והוציאה חפיסת נובלס מהכיס של הפלנל. "לא מעשן.
תודה." אמרתי והיא הדליקה לעצמה.
"מה אתה עושה פה, אז, באזור של המעשנים והמתמזמזים? לא באת לבקש מזמוז.
נכון?" היא חייכה ונשפה עננה אפרפרה של עשן. "לא למען האמת באתי לפה כדי
סתם לחשוב. לא ידעתי שזה אזור מוגדר." אמרתי בחצי חיוך. נגה צחקה צחוק
מתגלגל, קצת צורמני. למדתי לאהוב את הצחוק הזה מאוחר יותר. "מוזמן בכיף לשבת
איתי. אם תתנהג יפה אציע לך לשתות." היא אמרה ושתקנו.
ישבנו בשקט הזה כמה דקות. השמש נעלמה מעבר להר. היא כיבתה את הסיגריה והניחה עליי
ראש. "נגה?" שאלתי. "מה?" היא השיבה. "למה אני? מכולם.
למה דווקא אני?" שאלתי. לא חשבתי כששאלתי. "כי אתה מיוחד כזה. אף אחד לא
יודע עליך כלום. ואתה גבוה ממני בראש וחצי. ויש לך טעם מעניין בספרים. ואתה מוכן
לשמוע המכשפות. וחוץ מזה... לבד לי. ונראה לי שגם לך." היא ירתה. חייכתי
אליה. "נגה?" שאלתי. "מה?" היא השיבה. נישקתי אותה. על הלחי.
כמו נמושה. "תודה שאתה מבין דורון." היא אמרה ונישקה לי את הלחי בחזרה.
"בואי נלך לאכול" אמרתי וקמנו.
נגה לא אוכלת בשר. עיקרון היא אומרת. גם לא תירס. "אנחנו לא
צריכים לאכול את זה אם אנחנו לא מסוגלים לעכל את זה". אז אכלנו תפוחי אדמה.
כי נגה רגישה לגלוטן. דגים היא דווקא אוכלת אבל "מה שעשו לדג הזה זה ווידוא
הריגה. בשמן עמוק. ופפריקה." נגה מצחיקה אותי. ומחבקת. ומנגנת על גיטרה.
"אתה בא בלילה להכיר כמה אנשים מגניבים בשכבה? הולכים לחורשה לנגן ולדבר
ולשתות." היא מציעה. אני לא מסרב. "להביא משהו?" אני שואל.
"אם תצליח להבריח כוסות מפה זה יהיה נחמד." היא רומזת וקורצת. אני מחליק
ארבע כוסות פלסטיק מתחת לשולחן והיא מכניסה לתיק. "תותח" היא אומרת
ומנשקת לי את המצח.
בלילה אנחנו הולכים לחורשה. מוצאים שם ליד מדורה את תמיר עם גיטרה
ונועם עם היד על הברך של תמיר, את שרון נשענת על נעמה בחיבוק, את מיכל מנסה לפתוח
בקבוק בירה עם מצית ואת נועה ועמיר מתמזמזים בשקט. "חוק ראשון – מה שקורה פה
נשאר פה." מיד נועם מזהיר. "כן המפקד" נגה מחייכת ומצדיעה.
"חוק שני – מה אתה שותה סלאש מעשן סלאש מנגן?" נועם אומר ומשליך לעברי
פחית בירה. "בירה, לא מעשן ולא מנגן." אני אומר וצונח ליד נגה על שמיכה.
נגה כבר מגלגלת במיומנות ג'וינט שמן ומדליקה אותו בשאיפה ארוכה. "לא מגיעים
לכאן מורים?" אני שואל. "מצחיק החבר שלך, נגה." ממלמלת נועה וחוזרת
להתמזמז עם עמיר. "לא זוג. ידידים." מדגישה נגה ומעבירה את הג'וינט
לשרון. "מיכלי, איפה שיר?" שואלת נעמה. "בחדר עם הפרחות שלה.
ושתישאר שם." אומרת מיכל בחדות ומורידה חצי בקבוק בשלוק. "שוב
נפרדתן?" צוחקת נגה ולוקחת משרון את הג'וינט. "עזבי. זאתי סיפור מהתחת.
יום לפני הטיול שיר מודיעה לי שהיא 'צריכה קצת ספייס' ויהיה נחמד אם אני לא אתעקש
שנישן בחדר ביחד בטיול כי כבר מדברים בשכבה ולא נוח לה עם זה." אומרת מיכל
ברוגז. "ו...?" מחממת נגה. 'מניאקית' אני חושב. "בקיצור ולעניין,
הכלבה נפרדה ממני ואני לא חוזרת אליה יותר. דיי! נשבר הזין!" מיכל מתפוצצת.
"חשבתי שנפרדתן בגלל שאין לך זין" נגה ממשיכה. אני מחבק-חונק אותה והיא
דוחפת לי את הג'וינט לפה. "טפו כלבה. אל תתחילי! זאת את שבגללה התחלתי עם
סטרייטית מלכתחילה!" אמרה מיכל וזרקה עלה על נגה. "רואה עם מה אני
מתמודדת?" צחקה נגה וחטפה ממני את הג'וינט. עד שהתרגלתי לשאוף ולנשוף.
"בתור אחד שלא מעשן אתה מעשן סבבה, ילד." צוחק תמיר וממשיך לנגן. רואים
עליו שהוא כבר בהיי. "פעם ראשונה אחי." אני אומר ולוקח עוד שלוק מהבירה.
הקור עושה לי טוב. הבירה טעימה לי. הג'וינט עושה לי חמימות ונגה עושה לי שמח.
"תמיד יש פעם ראשונה." נגה לוחשת לי לצוואר. "כן" אני משיב.
מיכל קמה "אני עפה למצוא מישהי להערב. נשבר הזין מלחכות
לשיר." היא מכריזה ונעלמת.
שרון ונעמה נשכבות על השמיכה, מתכרבלות אחת בשנייה.
תמיר ונועם שרים שיר עצוב בשני קולות. זה עושה לי טוב. איך לא שמתי לב להכל קודם?
הכל חד וברור ויפה כל כך. ועצוב מאוד.
איך לא ראיתי את היופי של החבר'ה האלה? איך לא שמתי לב שנועם הוא של תמיר? וששרון
ונעמה יותר מסתם חברות טובות? ושנגה היא כזה אדם נפלא?
אני קורא יותר מדיי. נעול בעולם הספרים ולא מכיר אנשים שלומדים איתי כבר שנה
שנייה.
על מיכל ידעתי. כולם ידעו. אבל זה ששיר איתה-לא-איתה? מי חשב? שיר כזאת עדינה
ונשית וסקסית. אולי זה מה שמיכל מוצאת בה?
אני מחבק את נגה ומקשיב לשירה של נועם ותמיר.
הג'וינט מחמם, הבירה מקררת, נגה מתכרבלת וטוב לי.
בפעם הראשונה מזה שנים – טוב לי בחברת אנשים.
כינוי:
פשוט אליולי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
