dreaming about the things that we could be

מחר יש לי שיחה עם יועצת סוציאלית מהבית משפט

חלק מהתביעות מהגירושים עליי ועל אחותי כוללות את זה.

אני באמת לא רוצה ללכת, אני לא רוצה להביע עמדה, ואני לא רוצה שישמעו את הצד שלי.

אני בכלל לא רוצה להתערב בזה כי אני לא יודעת איזה צד ייפגע מזה

ובאמת נמאס לי שכועסים עליי..

עד שהכל מסתדר יחסית, השיחה הזאת יכולה להרוס לי את הקשר איתו לכל החיים.

כי אני דיי בטוחה שלא משנה כמה אני אנסה לחסוך או לייפות,

זה עדיין לא ישמע טוב.

ולמה בכלל אכפת לי?

התקופת לחץ הזאת משפיעה עליי יותר מידי, אני לא מצליחה להחזיק את עצמי יותר.

אני יודעת שאני מסוגלת להתמודד עם זה, כי אני באמת בסדר בלימודים, פשוט שאני רואה את כל הרצף הזה אני לא מסוגלת לנשום.

והלחץ השפיע עליי ומצאתי את עצמי בוכה בטירוף יומיים לפני מתכונת במתמטיקה מלחץ,

אז לא הלכתי ליששבצ באותו היום כי הייתי חיייבת ללמוד והייתי שבורה לגמרי,

וכמובן שזה לא עבר בשתיקה, והראשגדית החליטה שהיא נותנת לי עונש? לכתוב מערך לבד כי לא באתי לישבצ.

וזה רק להוסיף עוד עומס על העומס שבגללו לא באתי.

וכל פעם שאני רק חושבת על זה או שהיא שולחת לי הודעה אני בוכה.

ואני באמת מרגישה שאין לי למי לפנות, הצוות לא יכול לעזור, וגם לא ממש רוצה, והמרכזת באותה עמדה שלה שזה ממש לא נחמד.

ואני רק מכניסה את עצמי יותר עמוק לבור כל פעם שאני רק חושבת על זה.

באמת קשה לי,

לא רק המבחנים,

גם החיים שלי לא קלים כרגע, ואין לי באמת למי להגיד. 

הן לא מבינות שכרגע אין להם מה לצעוק עליי כי זה רק ישיג מטרה הפוכה, נמאס לי, אני באמת נותנת כל מה שאני יכולה לחניכים שלי. הכל מתפרק לי בצופים ואני לא חושבת שיש שם מישהו שינסה לתפוס אותי.

ואני חושבת שכבר נמאס לו לראות אותי בוכה,

אני צריכה להפסיק להתמודד עם דברים כמו ילדה קטנה,

ולהגיב למי שאני לא מסכימה איתו