dreaming about the things that we could be

מה שקרה פה עכשיו,

זה אחד מהדברים האלה שמסתכלים מהצד ואומרים, לי זה לא יקרה.. איך הם נתנו לזה לקרות

פשוט הזוי לי מידי עכשיו, אני בהלם ממנה. 

ולחשוב שאבא שלי לא דיבר איתי שנה שעברה כי יצאתי איתו.

פרופורציה.

אני לא מוצאת יותר מקום בטוח, אין לאן לברוח.

גם אין למי,

וגם המחמאות האלה שממטירים, לא זה לא עוזר, הלוואי שזה היה מגיע מהמקום היחידי שבאמת יהיה לי אכפת,

ובצורה הכי כנה שיש, וגם, שתהיה כנה איתי.

ובונוס אם אפשר- גם תיהיה איתי.

טעות? אני כל הזמן נופלת לאותו פח, אותו בור.

ואז מרגישה אבודה וטיפשה. וזה חוזר על עצמו.

please make it stop

please?