Feel the Energy

אז היא טסה היום. ממש עכשיו היא אמורה להיות על המטוס. נסעתי לשדה להפרד ולא הצלחתי לעכל, חיכיתי לדמעות שירדו אבל כלום. נהגתי הביתה אטומה ועצובה. 

כשהגעתי הביתה באתי ישר לארוחת ערב ובקידוש זה פרץ, בכי נוראי מול כולם. רציתי ללכת, לזוז הצידה אבל אמא חיבקה אותי ואמרה לי להשאר. אחרי הקידוש כולם באו וחיבקו, חיבוקים אמיתיים כאלו, האמנתי להם. זה היה ממש טוב. 

בלילות אני חולמת על מה שאני רוצה, מה שחסר לי. זה תמיד מרגיש טוב בהתחלה אבל מאבד את הקסם בהמשך ומדרדר ככל שהחלום מתארך. אני כבר לא יודעת מה לחשוב על זה, על כל החלומות המתוקים והכל כך מעצבנים האלו. אולי הם שם כדי להוות תזכורת, שלא אשכח שהרצון הזה קיים בי, למרות כמה שאני מנסה להכחיש אותו. 

כשאני מתעוררת אני נשארת עם תחושה של החמצה. כאילו החלום הזה יכל להיות מציאות, למרות הסוף העגמומי. 

סוף סוף. 

כמעט כל יום נכנסתי מתוך הרגל לישרא, כשלא עלה האתר נזכרתי שאין. 

התגעגעתי נורא. 

הנה כמה דברים נחמדים

זה היה כנראה המצעד הכי טוב שהייתי בו. כל כך נהנתי. 

הלכתי לבד ובדרך למצעד פגשתי בחור אמריקאי מקסים שצעד איתי חצי מהמצעד עד שפגשתי את הארגון שלי ושם ראיתי מלא חברים ואנשים מקסימים. בעצרת בסוף פגשתי חבר ממש טוב שלא ראיתי מלא זמן וזה סגר באופן נפלא את הערב. 

מה שלא ידעתי זה שהחלק הבאמת נהדר יקרה בדרך חזרה. 

נסעתי ברכבת הקלה וכמובן שלא היה מקום לשבת אז עמדתי. ממש מולי עמד בחור צעיר, דתי, אפילו דיי חתיך ובלי שום הקדמה הוא שאל אותי "איפה היה לך הכי כיף לצעוד, פה או בת"א?", עניתי שבירושלים כי האווירה שונה, הכל מלא בעוצמה ורגש, פשוט הרבה יותר כיף מהמסיבת רחוב שהיא המצעד בת"א. מפה לשם דיברנו והוא סיפר שהוא תורם לארגון שלי כל הזמן ומעריץ את העבודה שלנו והייתי חייבת לשאול אז אמרתי משהו כמו "אני מצטערת אם זו שאלה אישית מידי, אתה לא חייב לענות אם לא נעים לך, אבל אתה בארון?" והוא ענה "לא. כלומר.. אולי. יש מצב" אז אמרתי, "אולי זה משהו ששווה לחקור". הייתה שיחה ממש ממש טובה ובסופו של דבר רציתי שתהיה לו מזכרת קטנה אז הבאתי לו סטיקר של הארגון. אני ממש מקווה לראות אותו בארגון מתישהו. 

יצאתי מירושלים עם התחושה הכי טובה שיש.