Feel the Energy

אני מוקפת בכעס שלהם, באנרגיות הלחוצות שלהם ואני מרגישה את האנרגיות האלו חודרות לתוכי, מחלחלות פנימה למרות שבכל פעם שאני שומעת צעקות אני אומרת לעצמי "זה לא שלך. זה שלהם". אני מרגישה את עצמי חוזרת אחורה בזמן לגיל 14 שכל ריב שלהם קרע אותי, כל ריב שלהם היה גם ריב שלי. סתם, זה לא נעים ומאוס.

אני לא בת 14 וזה לא קשור אלי, אלו בעיות שלהם, שהם צריכים לפתור לבד. אם אני חוטפת אש אז אני צריכה לעמוד על שלי ולעשות להם את ההפרדה שהם לא כועסים עלי אלא אחד על השניה וממש אין סיבה שזה יצא עלי. 

לנשום עמוק ולהמשיך הלאה. 

לפני כמה ימים דפקתי נפילה אומנותית בעבודה ונקעתי את הקרסול.. hooray! זה תקוע וכואב ומגביל וחרא ממש אבל נראה לי שאני מתמודדת עם זה בסדר. יש פה ושם רגעים שאני ממש שונאת להיות תלויה בהורים שוב ולהיות מרותקת לספה אבל הם קטנים בהשוואה לרגעים הנעימים שהם מטפלים בי ודואגים לי ופשוט עושים לי טוב. 

בבוקר שלאחר הנפילה אמא לקחה אותי למוקד. אני ממש ממש שונאת מקומות כאלו אבל כשהגענו לשם פשוט לא הפסקתי לדבר שטויות לרגע. הביאו לי כיסא גלגלים וכל פעם שהלכנו אחורה עשיתי צלילי רוורס של משאית, צחקנו על האנשים ההזויים בחדר ההמתנה, התבדחתי עם טכנאית האולטרסאונד כי למה לא ונראה שאנחנו היחידות שנהנות מלחכות בתור לאורטופד. אולי אני חלק מהאנשים ההזויים בחדר ההמתנה?

אני חייבת להפסיק להכנס לפייסבוק, הוא מוצף בכל הדברים הנוראיים שיש לעולם להציע. כל כך קל לי להתחיל לקרוא ולראות כתבות ופשוט לשקוע לתוך אלוהים יודעת מה. אולי זה לא חכם לברוח מכל הדברים הפחות טובים אבל אני באמת לא מרגישה שאני יכולה להתמודד עם זה עכשיו. 

לאחרונה יש משהו שמפתיע אותי כל פעם מחדש. אני מצליחה לקרוא ספרים! אחרי כמה שנים טובות שלא הצלחתי זה שינוי ממש נחמד. לפני כמה ימים היו לי שעתיים פנויות לפני שהייתי צריכה לצאת לעבודה אז החלטתי לקרוא קצת. התחלתי לקרוא וממש נכנסתי לתוך הסיפור וכשהרמתי את הראש לראות מה השעה ראיתי שאני מאחרת ברבע שעה לעבודה. מבחינתי זה היה ממש נהדר. אמנם הייתי צריכה לרוץ בטירוף אבל סוף סוף נכנסתי לתוך הספר, ממש שקעתי. 

אני בתקופה שאני מרגישה שאני ישנה מספיק אבל החלומות שלי ממש נוראיים. אני בוכה או בורחת מדברים או כועסת בכל חלום.

המון מחשבות על "החלטות גורליות" או וואט אבר, כל המחשבות על לעשות החלטה נכונה ומחושבת קצת משתקות אותי. יותר מידי פרמטרים לכל דבר, יותר מידי שאני לא יודעת.

 יש קו מנחה קבוע אבל הרבה יותר מידי אפשרויות. 

אני לא יודעת איך אני מרגישה. 

חלמתי היום חלום ממש נורא. 

היה אמור להיות לי סופש ממש מדהים. 

בסוף היה חצי יום נחמד, לילה מתסכל מוות והרבה הרבה נהיגה. 

לבד לי ממש. 

אני מחפשת תשומת לב בנרות אבל לא מצליחה להוציא מילים. 

סתם משהו 

כל עניין שר החינוך בעד טיפולי המרה ממש תפס אותי off guard. 

זה ממש ממש עצוב וכואב. 

התחלתי לקרוא קצת על תנאי קבלה ללימודים. אני עוברת בין אתרים של אוניברסיטאות וקוראת כל מיני דברים שלא אומרים לי כלום אבל גורמים לי לפחד כל כך. הלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה כל פעם שהמחשבה "יהיה לך בכלל סיכוי להתקבל לשם?" עוברת לי בראש. תעודת הבגרות המאוד לא מוצלחת שלי לא נחה גם היא, כשמתחילים להתעסק באחוזים וממוצעים אני תוהה אם יש סיבה בכלל לנסות. למה לעשות פסיכומטרי עם חרדת מבחנים? הרי כולם מדברים על הבחינה הזו כסיוט, האם יש לי בכלל סיכוי להצליח? שוב הלב חוזר לפעום במלוא המרץ.

עדיין לא התחלתי ואני כבר לחוצה. למה? באמת, למה? אפשר לחשוב מה אני מבקשת כבר לעשות, ללמוד. למה זה חייב להיות מלווה בכל כך הרבה סבל? 

כל הרבה "מה אם.." משחקים לי בראש עכשיו שאני מצטערת שהתחלתי לחשוב על זה. אין לי כוח לזה. 

כואב לי כל כך עכשיו.

המון סיבות, רובן לא ברורות, 

חלקן כנראה אידיוטית

כדי איכשהו להצליח להרדם, 

אני מנסה לקרוא זכרונות טובים

להטביע את הלב בנוסטלגיה.

להתחמם קצת.

בנתיים לא ממש הולך

וכבר ארבע וחצי

אולי אני אוותר על לישון הלילה