אין לי מילים.
אני רוצה לא להרגיש כלום אם אין שום דבר טוב להרגיש.
ביום שלישי הייתי בהופעה של Avenged Sevenfold וזה היה מטורף. עד כדי כך שביום למחרת לא היה לי קול, הרגליים, הגב והצוואר שלי כאבו כל כך שבקושי הצלחתי לזוז. בתחילת ההופעה עמדתי בהלם מוחלט, לא מאמינה למראה עיני, מחזיקה את הידיים של החברות שלי בלי לזוז. זה היה פשוט.. הזוי. השתגעתי לחלוטין ולא הסתרתי את זה, כל מי שהיה באיזור שלי יכל לראות את זה.
חוץ מזה, אין שום דבר. מה שנשאר מהשירות שלי לא זז, הימים ארוכים והסוף מתרחק. אני מנסה לשכנע את עצמי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות כי זה יהיה טוב למישהו אחר ואני שונאת את עצמי בגלל זה.
אני מרגישה שהתגובות שלי לדברים מוגזמות, אני מרגישה כל דבר פי 50 יותר ממה שהוא. זה לא דבר חדש אבל זה בולט יותר לאחרונה. אני נותנת לכל דבר לגעת בי או לפגוע בי.
הדברים היחידים שהייתי עושה שעשו לי טוב מתחילים להעלם מהחיים שלי או הופכים לרגשות אשם.
אני חושבת שה catch phrase שלי הוא "אני לא יודעת" כי אני לא יודעת כלום. כלום, כלום, כלום.
לפוסט הזה אין שום סדר הגיוני אבל פאק איט.
ממורמרת עד המוות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
