| 6/2020
אני חושבת שהבנתי משהו.
התקופה האחרונה כל כך טובה בשבילי, אני עובדת, יוצאת עם מישהו, אני עסוקה ונהנת מזה נורא, אני פשוט מרגישה בריאה ומתפקדת. דבר אחד יוצא דופן בתקופה הזו, שלא היה קורה כמעט לפני, הוא שאני מנקה הרבה ואפילו נהנת מזה. נהנת מהפעולה עצמה, מהתחושה אחר כך של בית נקי, נהנת מהריח של הסבון. כל מי שסיפרתי לו את זה היה בהלם, אני ידועה כאשת הבלגן הגדולה ביותר במזרח התיכון, אולי אפילו בעולם, ובכל זאת איכשהו אני נהנת לנקות ולסדר ולעשות דברים שפעם לא הייתי מוצאת את האנרגיות לעשות.
עכשיו, אחרי הכיף הגדול שעובר עליי בימים האחרונים, אני מרגישה כאילו חזרתי אחורה בזמן. אני בסך הכל צריכה לסדר ולנקות בקטנה אבל אני עושה את כל שביכולתי כדי לדחות את זה. שוב לא מוצאת את האנרגיות להקים את עצמי המיטה בשביל לזרוק כמה בגדים לכביסה ולשפוך קצת מים על הרצפה.
אם לא הייתי בטוחה בזה פעם, אם הייתי מאמינה לאנשים שהיו אומרים לי שאני עצלנית, היום אני מבינה שזה הכל בגלל המצב הנפשי שלי. אני פאקינג אוהבת לנקות, אני נהנת, זה עושה לי טוב.
אני אצא מזה. זה בטוח. אני לא לבד ואני יכולה לעבור את זה.
| |
אדם מקסים ונהדר, עם הנשמה הכי טהורה וטובה בעולם, אומר לי שהוא אוהב אותי. שהוא רוצה לחיות איתי לנצח. הוא גלוי ופתוח ומספר לי הכל. הוא גם מבין כשאני אומרת שאני לא שם. הוא אומר לי שהוא מבין ושאקח את כל הזמן שאני צריכה. הוא נרדם כשהוא מחבק אותי אבל תוך כמה שניות החיבוק שלו כבר לא נעים ומלטף מבחינתי, החיבוק שלו הופך להיות אחיזה חונקת. אני שוכבת לידו עירנית לחלוטין, הנשימות שלי מתקצרות ואני מנסה לחשוב על דברים אחרים. מנסה להזיז אותו בעדינות בלי להעיר אותו. כל פעם שאני מזיזה אותו טיפה הוא מתעורר קצת, מלטף, מנשק ומשנה תנוחה. כמה מקסים אפשר להיות? אבל אני עדיין לא שם, אני עדיין נושמת בקושי, לחץ נבנה בחזה, אני תופסת את הפלאפון בניסיון חסר תקווה להסיח את דעתי, להפסיק את זה. תפסיקי עם זה כבר. תהני מהרגע. הוא רוצה אותך, תאמיני לו. תחיי את הרגע שהוא חי, תראי לרגע את העולם מהעיניים שלו. אבל לא. ככל שאני מנסה להסיח את עצמי יותר, ככה אני חושבת על זה יותר, הלחץ על החזה מתגבר והדמעות מתחילות ליפול. אני מתיישבת במיטה כי אי אפשר לנשום בשכיבה כבר. הוא מתעורר ושואל אם הכל בסדר. קשה לי לדבר. אחרי כמה ניסיונות אני מצליחה לצייץ שאני לא מרגישה טוב. עולה השאלה מה אני מרגישה ואני מתחילה לבכות ואומרת שאני לא מצליחה לנשום. הוא לא מבין באמת מה קורה, איך הוא יבין, הוא בקושי מכיר אותי, אנחנו יוצאים רק חודש. אני רוצה הביתה, הוא מציע שנצא למרפסת.
אנחנו הולכים לאוטו שלי, אני הולכת יחפה והוא מחזיק את הנעליים שלי, אפילו לא סגרתי את הכפתור של המכנסיים או שמתי חזייה, הכל לוחץ מידי. תוך כדי נהיגה אני מתחילה לבכות ולומר לעצמי בקול "אני לא יכולה לעשות את זה". את מה, למה, על מה אני מדברת בכלל. אני נרגעת ומתקשרת לחברה, מזל שהיא ערה. "תהי החברה של עצמך", היא אומרת. "אל תתחילי לשאול עכשיו מה ולמה, פשוט תבכי, תשחררי" ואני בוכה, אבל השאלות עדיין בתוכי. למה אני נכנסת לחרדה איומה כשמישהו אומר לי שהוא אוהב אותי? אני מגיעה הביתה ובשלב מסויים הלחץ בחזה הופך לכאבים של ממש, כמו דקירות חדות. אני חושבת בתוכי שזהו, אני אצטרך להעביר ככה את הלילה כי אין שום סיכוי שארדם. ידיד טוב מתקשר בתזמון מדהים. אנחנו מדברים על הכל ואיכשהו בתוך כל הבלגן הוא מצליח לגרום לי לצחוק. ככל שאנחנו מדברים יותר הכאבים בחזה נרגעים. אחרי יותר משעה הוא מכריז שהוא עוד רגע נרדם ואנחנו אומרים לילה טוב. לוקח לי זמן אבל זה הגיע בסוף, נרדמתי.
אני מתחמקת ממנו קצת. קשה לי לדבר. אני צריכה שקט, אני חייבת שקט.
| |
|  כינוי:
בת: 28 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
