ילדה סתומה, האתר חזר, אחרי שכל יום בדקת וקיווית ויחזור ודווקא עכשיו את לא מצליחה לכתוב? נו באמת. כל כך הרבה הצטבר, כמויות של רגשות לא מוסברים. כל כך הרבה שאני כבר לא זוכרת.
הדבר הראשון שהתחיל את המשבר הזה, או מה שזה לא יהיה, הוא שעזבתי את הפסיכו. יותר נכון, נעלמתי לה. לא יכולתי להתמודדד עם להסביר לה למה או מה קרה, למרות שידעתי היטב כל פרט ופרט. פשוט לא יכולתי להקשיב לה יותר. אני לא מתחרטת, בכלל בכלל לא. אולי קצת מרגישה רע שנעלמתי אבל חוץ מזה, הייתי צריכה לעזוב וטוב שעזבתי.
הבעיה היא שנותרתי לבדי. בלי פסיכו אין יותר מידי עם מי לדבר. אף אחד לא באמת מתעניין. לאף אחד לא אכפת ואין זמן לשמוע על הרגע ההוא שהרגשתי כל כך קטנה וחסרת קול באמצע העבודה אז פשוט ברחתי לשירותים והתחלתי לבכות. לכולם נורא אכפת אבל זה לא משנה שום דבר. אין לי למי לספר שאני מדחיקה כל רגע שני בחיים שלי כי פשוט עדיף לא לזכור. יותר קל לשכוח.
אני צמאה לאנשי שיחה ויש אדם קסום אחד בחיי שזיהה את זה. אני רק חושבת על זה ואני מתחילה לבכות. הוא זיהה את המצוקה שלי והציע מפלט קטן. אני חושבת שכתבתי על זה כאן, אני כבר לא זוכרת.
אחרי הרבה זמן של הפסקה, החרדה חזרה לחיי בשיא הכוח. התחושות הנוראיות של קוצר נשימה, חוסר יכולת לשלוט בבכי, פעימות לב מואצות, הכל חזר. מספיקה מילה לא במקום או דבר קטן כמו כשהוא שואל אותי מה שלומי פשוט הפיל אותי לרצפה. כמה זמן לא שאלו אותי מה שלומי ובאמת ציפו לתשובה כנה? זה כאילו הדמעות שלי עומדות בעיניים, מחכות ל"קיו" כדי להתחיל לזלוג.
קצת אין לי כוח להמשיך, אבל אני אשרוד. בכל יום יש גם כמה דברים טובים. אני בדרך לשגרת המיטה המוכרת.
כיף שישרא חזר, עוזר לנשום.