אני רוצה את הרגע הקסום שלי בחזרה. אני רוצה אותו שוב ושוב ושוב, שלא ייגמר. אני רוצה את זה שוב ולא אכפת לי שזה נגמר רע. אני צריכה את המתיקות והעדינות הזו שוב.
אני חושבת שמיציתי את הקונספט של להרגיש, אפילו במישור החברי.
נמאס לי לכאוב, נמאס לי לבכות, נמאס לי להפגע פעם אחר פעם.
נמאס לי להאמין ובסוף להרגיש מטומטמת ופאתטית,
נמאס לי מאנשים חסרי רגישות מינימלית,
אבל יותר מהכל, נמאס לי להרגיש אשמה בסוף.
אני לא יכולה לכתוב פה מה קרה. לא מצליחה. כל פעם שאני כותבת את זה אני מתחילה לבכות וזה משתק אותי. הקול הזה במוח שלי לא מפסיק לנזוף בי שהייתי צריכה לראות את זה בא, שהייתי צריכה לעצור את זה בזמן, לא הייתי צריכה להאמין, לא הייתי צריכה להתרכך, לא הייתי צריכה לתת לעצמי להפתח.
אם בא לכם, אתם יותר ממוזמנים להגיב פה הסחות דעת, כל דבר מתקבל.
הנהג, בחור צעיר, ראה אותי במדים שאל אותי אם במקרה איבדתי חוגר בקו שלו לפני שבוע, כי מישהי איבדה חוגר על האוטובוס שלו והוא לא מצא אותו. אמרתי שלא ושזה באסה לאבד חוגר כי צריך לעלות מת"ש ואיכשהו התפתחה השיחה והגענו לשיחה על עונשים וריתוק, הסברתי לו שלפעמים חיילים מקבלים ריתוקים של חודש ויותר בבסיס. הוא היה מאוד מופתע ואמר שזה בטח נורא קשה להיות רחוקים מהבית ומהמשפחה לכל כך הרבה זמן, שזה קשה לאנשים שלא רגילים להיות רחוקים מהמשפחה. שאלתי למה הוא מתכוון, הייתי חייבת. הוא סיפר שהוא לא בקשר עם המשפחה שלו כבר שלוש שנים.
הסקרנות הרגה אותי ולמרות שאני מכירה אותו רק 5 דקות שאלתי למה. הוא חייך את החיוך הכי חמוד ומובך שראיתי בעולם ואמרתי לו שהוא יכול לספר לי, שאני לא אשפוט אותו. הוא סיפר שהוא גר כבר שנתיים בת"א ולא פירט יותר מידי ובאותה השניה הבנתי, הוא גיי. הוא מילמל איזה משהו לגבי זה שזה לא רגיל אבל זה עושה לו טוב והלב שלי נמס. לצערי הכל כך גדול הייתי צריכה לרדת אבל לא יכולתי ללכת בלי לומר משהו אז אמרתי שמה שחשוב זה מה שעושה לו טוב ולא מה כל השאר עושים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
