אני מרגישה כל כך מטומטמת.
הייתי צריכה לדעת לאן זה הולך.
הייתי צריכה לראות את זה בא.
אבל לא, הייתי חייבת להשלות את עצמי, לחשוב שזה יתפתח לאנשהו, שיש בנינו משהו.
הרי ידעתי בהתחלה שזה לא יתפתח למערכת יחסים, הייתי בטוחה בזה אבל איכשהו נמסתי מהרעיון שמשהו יקרה, התחלתי לפנטז קצת והתרחקתי מהמציאות.
כשקמנו היום בבוקר החלטתי שאני חייבת לשאול, שזו ההזדמנות הכי טובה שתהיה לי. אז עשיתי את זה, זה היה כל כך קשה להוציא את המילים האלו מהפה. הוא לא ענה ישר, חשב במשך כמה דקות בזמן שהתארגנו ואז הוא אמר את זה. זה לא הפריע לי יותר מידי בהתחלה אבל לאט לאט זה התחיל לשקוע. הרגשתי שאני חייבת ללכת, שאם אני אשאר אני אתחיל לבכות. הוא אמר שאני נראית לא מרוצה מהתשובה. אמרתי שאני בסדר ושאני שמחה שהוא כנה איתי.
"טוב, נראה לי שאני אחתוך"
"בטוחה שאת לא רוצה להשאר לקפה?"
"כן, יש לי עוד מלא דברים לעשות"
"ללוות אותך למטה?"
"מה שאתה רוצה, אתה לא חייב"
זהו, היתר דיי עבר בשתיקה, חיבוק קטן ליד האוטובוס וביי.
רע לי כי זו הפעם הראשונה שהסכמתי לעצמי לחשוב שיש מצב שזה יתקדם. רע לי כי באמת היה שם משהו טוב. רע לי כי זה פשוט חרא.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
