Feel the Energy

אני יכולה להשתגע,

הקוטביות זו

רגע אחד הכל ממש נהדר

להיות ביחד, לצחוק

רגע אחרי זה כלום

לבד

זה פשוט סתם. 

כשאני מנסה להרדם אני נזכרת כמה מדהים זה לישון איתו, 

הוא תמיד מתעורר באמצע הלילה ונצמד אלי, מלטף ונוגע, מחבק אותי חזק. בסוף אני נרדמת עם חמימות קטנה בלב. 

אני לא באמת יודעת זה הולך איתו, אבל בנתיים זה מרגיש ממש טוב. 

אז כל היום רק אכלתי וראיתי טלויזיה. אכלתי ואכלתי ואכלתי, ראיתי סדרה, סיימתי אותה, עברתי לסדרה הבאה וגם אותה סיימתי. 

לא עבדתי, לא עשיתי שום דבר מועיל, בזבזתי יום שלם על לשקוע ברחמים עצמיים, להסיח את עצמי בסדרות, לנסות למלא את החור בתוכי באוכל. 

רע לה אז רע לי. אני רואה אותה חוזרת הביתה, שותקת, בקושי אומרת שלום, חצי מתעלמת מקיומי ואני פשוט רוצה למות, אני לא יכולה להתמודד עם זה שרע לה והיא לא מספרת, אני הופכת את העצב שלה לשלי. 

אז רע לי, כן. בלי סיבה אמיתית, רע לי כי אני סופגת תחושות מאנשים אחרים. זה כל כך מעצבן. 

צעד אחד קדימה, עשרים צעדים אחורה. 

לא להאמין שאותם הדברים הקטנים והאידיוטים עדיין מכאיבים. באמת חשבתי שיהיה לי פחות אכפת הפעם. 

היו ימים בהם הייתי ממלאת מחברות בכתיבה אינטואיטיבית, פשוט כותבת את כל מה שעלה לי לראש, בלי לחשוש או לפחד מהמילים, פשוט כותבת, לפעמים בוכה ולפעמים צוחקת בלי סוף מהסיפורים של עצמי.

היום אני בקושי מצליחה, אני לא יודעת אם זה עניין של זמן או פתיחות שהשתנתה עם השנים, אולי הדחף נעלם. אולי המצוקה שהייתה נרגעה.

היום אני מוציאה עצבים כשאני מאיצה עם האוטו של ההורים, אני מוציאה עצבים על האנשים שמעצבנים אותי, אני לא אוכלת יותר את החרא של כולם, אני מדברת עם חברים על  מה שאני מרגישה באמת, לא משנה כמה זה מוזר או קשה. 

אם אני בת ב15 הייתה יודעת כמה זה עוזר, וואו, שמיים וארץ.

אני עצובה ועייפה 

ואני מרגישה רע שאני עייפה ואין לי כוח או חשק לעשות שם דבר. 

ידיד ישן שלח הודעה לפני כמה ימים, כאילו התעניין בי, שאל לשלומי ותוך כמה הודעות חתך לשאלה שעבורה התחיל לדבר איתי: מה דעתי על יזיזות. Meh. אולי די? 

אם אני לא מדברת על סקס, אני לא מעניינת. אין בי שום דבר מעבר. 

ברגע שלא זרמתי איתו הוא פשוט נעלם. אחלה, יופי, תודה.