אני סוגרת לילה בבסיס בערב השנה חדשה ומשום מה לא כל כך אכפת לי. ישרא לא נסגר, לפחות לא היום, אז זה בסדר. היה לי אחלה של סופש, למדתי לשחק injustice והתאהבתי (אפילו ניצחתי מישהו) וחזר לי קצת החשק לעשות דברים שהם לא לישון.
הם רוצים שאני אפסיק טיפול כי נמאס להם לשלם עליו וכי לפי דעתם לא נשקפת לעין בעיה אבל הם רק יוצרים אצלי יותר מצוקה ויותר כעס ויותר כאב ויותר צורך בטיפול מאשר מה שהיה לפני.
הם גורמים לי לרצות לחתוך ורידים מול הפנים שלהם אם הם מחפשים משהו שנראה לעין.
ביטלתי השבוע את הפסיכו בגללם ואני מרגישה שאני מתפוצצת. אני מרגישה שאני רוצה לבכות ולצרוח. אם לא הייתי מבטלת הוא היה צועק עלי שאני לא מתייחסת למה שאומרים לי ושהוא לא מוכן לשלם.
זה מדהים כמה הם לא מבינים שום דבר מהחיים שלהם. הייתם חושבים שאחרי יותר משני עשורים של היכרות איתי הם היו מכירים אותי או יודעים מה לא לומר או לפחות איך לומר, אבל לא, אפילו לא טיפה. כל פעם מחדש הם מוכיחים לי איזה מזל שהייתי חכמה מספיק כדי לעזוב את הבית לפנימיה.
כל ההתעסקות בסגירה ממש ממש מדכאת ויש לה גם חרא של תזמון מבחינתי.
ההורים סוג של החליטו שנמאס להם לממן לי טיפול פסיכולוגי. לפי מה שהם חושבים "טיפול פסיכולוגי הוא כמו קביים ונראה שאת כבר יכולה ללכת לבד". הסברתי להם שאני ממש לא רואה את זה ככה אבל זה לא שינה מידי.
בנוסף, הם לא חסכו ממני את האמירה ששברה לי את הלב, "בכל הכסף שהוצאנו על הטיפול שלך במשך כל השנים יכולנו כבר לקנות לך אוטו".
וואו, תודה. תודה רבה! באמת.
זה פשוט מדכא מידי. כל הסיטואציה הזו. זה יותר ממה שאני יכולה לסבול או לעכל עכשיו.
בדרך כלל אני יודעת מה יעשה לי טוב, אפילו סתם לחצי שעה הקרובה, אבל הפעם? כלום.
זה מרגיש כאילו כל בן אדם בחיים שלי עושה לי יותר רע מאשר טוב. כלומר, אולי לטווח הקצר ההשפעה חיובית אבל בטווח הארוך זה הופך לעיסה של פגיעות נדושה ומוכרת.
אני חושבת שאיבדתי את האמונה שיש סיכוי שאמצא בן אדם כזה. אני לא יודעת למה אבל המחשבה היחידה שעוברת לי בראש כרגע היא "עדיף כבר ללכת לישון".
אל תעמידו פנים שאכפת לכם, אל תגידו שאתם דואגים, אל תכתבו שום דבר, פשוט תבואו. אני צריכה בדחיפות לא נורמלית אנשים פיזיים בחיים שלי. אני צריכה מישהו לבכות על הכתף שלו. אני צריכה מישהו לחבק.
אבל זה כנראה לא יקרה בזמן הקרוב אז אולי באמת עדיף כבר ללכת לישון.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
