Feel the Energy

כל מה שאני עושה זה לשנוא. 

את הגוף שלי, את עצמי, את החיים שלי וגם קצת אחרים. 

ממושא שנאה אחד לשני. 

מהסחת דעת אחת לשניה. 

ממשיכה לדחוף את עצמי כלפי מטה, לעכב כל התקדמות. 

להסתכל על עצמי במראה ולשנוא הכל, לא להפסיק לחשוב איך מישהו יכול לרצות אותי. 

או יותר נכון, להבין למה אין באמת בן אדם שרוצה אותי, את כולי ולא רק חלק ממני. 

אני לא מפסיקה לתהות אם האנשים שקרובים אלי אוהבים אותי או סתם מעמידים פנים כי לא נעים להם ממני. 

אני עדיין צרודה. 

זה התחיל בכלל בגלל הפסטיבל אבל זה המשיך בגלל משהו אחר לחלוטין. 

אני לא מפסיקה לחשוב שאני לא כזו. אני לא כזו שצורחת בטירוף על אנשים. אני לא מתחרפנת בכל כך קלות ומשטויות. אני אולי כועסת אבל לא מאבדת את זה לגמרי. 

זו לא אני. 

מצאתי את עצמי אתמול נועלת את הדלת בחדר וצורחת את הגרון שלי, שונאת הכל, בוכה בהיסטריה ומנסה לנשום ללא הצלחה. אמא עומדת ליד הדלת ומנסה לשכנע אותי לתת לה להכנס או לפחות לצאת החוצה. היא עמדה שם שעה בערך. 

מצאתי את עצמי צורחת שאני לא יכולה להשאר יותר בבית, שאני לא רוצה להיות תלויה יותר בהורים שלי. שאני לא מסוגלת יותר להשאר  בצהל. צרחתי על אבא שלי כשהוא צחק, אמרתי שאני לא מסוגלת יותר לשמוע את הקול שלו. כל מילה שהוא הוציא מהפה שלו שברה אותי עוד קצת.

אין לי מושג כמה זמן הייתי ככה אבל אחרי כמה זמן הוא השתתק ורק אמא נשארה ליד הדלת. הבנתי אם לא אצא היא לא תשחרר. יצאתי, הרגשתי כמו גופה מהלכת, דיברנו קצת אבל לא באמת היית שם. 

אני מרגישה שהשתגעתי. אני לא חושבת שאי פעם הייתי ככה. 

זהו 

סופית נשבר לי. 

אני על הגבול של לקחת את הרגליים שלי ולעוף מפה. מצידי להיות נפקדת, לא אכפת לי. 

אני חייבת לעוף מפה. חייבת. 

אני כל כך, אבל כל כך רוצה פשוט להעלם מפה. 

לא מסוגלת להתמודד יותר. 

ללכת יחפה

בועות סבון

אוויר 

לא רע לי, אני מתמודדת יפה עם רגעים של לבד ואני מרגישה לא כבדה מידי מבחינת מצבי רוח. זה מה שרציתי. 

לא למות היום כי מחר אינדינגב וכבר קנית כרטיסים 

זה השיר כרגע.

אם אני מחכה לסופש הזה כבר כל כך הרבה זמן, למה פתאום בא לי לבטל הכל ולא לצאת מהמיטה כל הסופש?

כל החשק שלי צנח בעקבות הודעה אחת, משפט סתמי אחד שהראה לי שדברים לא יהיו כמו שקיוויתי והלב שלי נשבר. עכשיו אני רוצה לפוצץ הכל.

איך זה הגיוני? 

למה זה קורה? 

למה אני לא יכולה להנות משום דבר???

אני לא יודעת למה אני מרגישה כל כך רע פתאום. אני לא באמת מרגישה כלום, לא משהו ברור. 

אני מרחיקה מעצמי אנשים, לא מתקשרת יותר מידי. גם כשאני מתקשרת עם מישהו משהו נהרס ואני מתעצבנת בלי סיבה הגיונית. 

עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה שאני שונאת את עצמי.  אני שונאת כמעט כל דבר בי. 

אתמול בבוקר הגעתי הביתה אחרי לילה ללא שינה. 

השעות האחרונות היו קשות, כולם היו עייפים ועצבנים. הייתי צריכה את השקט שלי כל כך. 

היה אינטנסיבי אבל מוצלח בסופו של דבר. 

הנה שלג קסום,

ואני. 

שניה אחר כך העיפו לי כדור שלג לגב. רצחתי אותם. 

(במציאות אני שונאת את המעיל הזה כי הוא מסורבל ונפוח והשיער לא הפסיק לעוף לי על הפנים אבל נהנתי מהקור ויצאה תמונה חמודה אז זה היה שווה את זה.)

היה לי טוב. אפילו ממש טוב. 

נכון הפסגות המושלגות מהקטע הקודם? אז אתמול עלינו על אחת מהן וזה היה קסום. הייתה אווירה נעימה וצחוקים. 

אתמול בלילה זה השתנה. 

הכל התחיל משיחה תמימה בין האחים שלי והדרדר לריב לקולני על חוויות ילדות כואבות. האווירה העכירה במהירות ונעלמו הצחוקים.

אם זה לא מספיק, אתמול התחלתי להרגיש חולה, הצטננתי והגרון התחיל לכאוב. היום קמתי בתחושה נוראית ואיכשהו גררתי את עצמי ברחובות העיר. 

היו גם רגעים טובים. לא הכל היה רע. במהלך היום יצאה קצת שמש וזה היה נעים, קניתי משהו שמאוד מאוד רציתי ולא מצאתי בארץ (אפילו שני משהואים!), בערב יצאנו למסעדה מדהימה והאווירה השתפרה פלאים. 

אני עדיין מרגישה כמו גוש חולי מהלך אבל לקחתי כדור ואני מקווה שזה ישתפר מחר. 

אתה לא מבין כמה יפה פה. כפרים קטנים וציוריים, ההרים גבוהים ומושלגים בפסגות. מזג האוויר מושלם בשבילי, קר אבל לא באופן בלתי נסבל, מידי פעם יש רוח חזקה שמשחקת לי בשיער וגורמת לי לעצור הכל, לעצום עיניים ולנשום עמוק. 

אנחנו עוברים פה המון וזה מאתגר ממש אבל בעזרת מוזיקה בנסיעות אנחנו שורדים, שרים בקולי קולות את השירים הכי ישנים ויפים בעולם.

בפעם הראשונה בחיי הבוגרים קניתי טבעת, יש לי אצבעות שמנמנות שלא מתאימות לאף טבעת והפעם היה מישהו ברחוב הכין אותו במקום, אז יש לי טבעת חתול פשוטה וחמודה. 

אז אנחנו כאן.

מהרגע שהתקרבנו לנחיתה העיניים שלי שקעו בחלון במבט מוקסם, מזג אוויר אפרפר וטיפות קטנות על חלון המטוס גרמו לי לחייך כמו ילדה. 

לא ממש טיילנו אבל נסענו המון, שכרנו רכב, אכלנו במסעדה עם אוכל מסורתי, מקום הזוי, לא דיברו מילה באנגלית. היה לי ממש כיף היום, היו רגעים של כעס ומתח אבל עברנו את זה ואפילו דיי בקלות. 

התחלה טובה. 

בעוד כמה שעות אני עולה על מטוס יחד עם המשפחה. אם אשים לרגע את כל הדאגות והלחצים בצד, אני חושבת שהדבר שאני הכי מחכה לו כרגע, יותר מכל אטרקציה או טיול, זה הקור. יהיה קר. אני מתה לרדת מהמטוס ולהרגיש את הגוף שלי פוגש את הקור, מסתגל אליו. אני מתגעגעת לקור אמיתי ולא כי המזגן מקפיא במשרד, קור שגורם לי לרצות לשים סוודר חמים ומכרבל כמה שיותר מהר. כל הסוודרים שלי מחכים לי במזוודה, מקופלים ברישול, מחכים רק שאלבש אותם.

זו כמיהה שאני לא יודעת להסביר, אני פשוט לא יכולה לחכות יותר. 

יש משהו נעים בריגוש הזה, אחרי המון זמן שלא טסתי או יצאתי לחופשה של יותר מסופש, זה מרגש, אני צריכה את זה. אני ממש צריכה שזה יהיה טוב. זה מה ששומר את הראש שלי מעל קו המים כרגע. 

אני כל כך כועסת ואני פשוט לא רוצה את זה. אני לא רוצה להיות עצבנית כל כך על כלום, על דברים מינוריים. אני רוצה לאפשר לעצמי להנות, אני רוצה לקחת דברים יותר בקלות, בפחות דרמטיות מגעילה מאוסה כל כך.

אז ניסיתי, ניסיתי לתפוס את עצמי בשעה של כעס ולומר רגע, תנו לי זמן להרגע ולנשום ונדבר על זה בשקט אחר כך אבל הוא לא שיחרר. הוא תפס לי את היד ואמר "לא, את חייבת עכשיו להבין". אם לפני כן הרגשתי שאין לי עם מי לדבר עכשיו השתגעתי לגמרי. לשמחתי הכל כך גדולה אמא קלטה את זה ואמרה לו לשחרר ממני, לתת לי להרגע ואחרי כמה שניות הוא באמת שיחרר. 

הלכתי לחדר ופשוט רתחתי. כל כך כעסתי על הכל. בכיתי את נשמתי מתסכול לא נגמר.

המדריך שאיתי שם זין על הלוז שלי, למה לעזאזל נראה לו שהוא יכול לקבוע איתי לשעה מסויימת, לא לענות להודעות, לענות רק אחרי השעה שקבענו וגם אז לומר שרק עוד שעה הוא יוכל להפגש. עדיין לא פגשתי אותו אפילו ואני כבר עצבנית. כוסעמק, בסדר? אני כל כך לא רוצה את זה, אני כל כך רוצה לחבב אותו ושתהיה כימיה טובה ויהיה כיף לעבוד איתו כדי שהשנה הזו תהיה סבבה.

אני טסה עם המשפחה לחול בשבת. אני לחוצה בטירוף ואפילו קצת לא רוצה את זה. זה מרגיש יותר משימה מאשר חופשה. לעמוד בשגעונות שלהם והם בשלי 24/7, אני באמת לא בטוחה שאני אשרוד את זה. 

תחזיקו לי אצבעות, אני ממש צריכה את זה. 

אני פשוט צריכה לנשום קצת. 

שום דבר טוב כבר לא יקרה היום, פשוט עדיף שכבר תלכי לישון, בכל רגע ער את רק הורסת עוד משהו. 

מחר תקומי ליום חדש ושונה ואולי קצת יותר טוב מהיום.