אדם מקסים ונהדר, עם הנשמה הכי טהורה וטובה בעולם, אומר לי שהוא אוהב אותי. שהוא רוצה לחיות איתי לנצח. הוא גלוי ופתוח ומספר לי הכל. הוא גם מבין כשאני אומרת שאני לא שם. הוא אומר לי שהוא מבין ושאקח את כל הזמן שאני צריכה. הוא נרדם כשהוא מחבק אותי אבל תוך כמה שניות החיבוק שלו כבר לא נעים ומלטף מבחינתי, החיבוק שלו הופך להיות אחיזה חונקת. אני שוכבת לידו עירנית לחלוטין, הנשימות שלי מתקצרות ואני מנסה לחשוב על דברים אחרים. מנסה להזיז אותו בעדינות בלי להעיר אותו. כל פעם שאני מזיזה אותו טיפה הוא מתעורר קצת, מלטף, מנשק ומשנה תנוחה. כמה מקסים אפשר להיות? אבל אני עדיין לא שם, אני עדיין נושמת בקושי, לחץ נבנה בחזה, אני תופסת את הפלאפון בניסיון חסר תקווה להסיח את דעתי, להפסיק את זה. תפסיקי עם זה כבר. תהני מהרגע. הוא רוצה אותך, תאמיני לו. תחיי את הרגע שהוא חי, תראי לרגע את העולם מהעיניים שלו. אבל לא. ככל שאני מנסה להסיח את עצמי יותר, ככה אני חושבת על זה יותר, הלחץ על החזה מתגבר והדמעות מתחילות ליפול. אני מתיישבת במיטה כי אי אפשר לנשום בשכיבה כבר. הוא מתעורר ושואל אם הכל בסדר. קשה לי לדבר. אחרי כמה ניסיונות אני מצליחה לצייץ שאני לא מרגישה טוב. עולה השאלה מה אני מרגישה ואני מתחילה לבכות ואומרת שאני לא מצליחה לנשום. הוא לא מבין באמת מה קורה, איך הוא יבין, הוא בקושי מכיר אותי, אנחנו יוצאים רק חודש. אני רוצה הביתה, הוא מציע שנצא למרפסת.
אנחנו הולכים לאוטו שלי, אני הולכת יחפה והוא מחזיק את הנעליים שלי, אפילו לא סגרתי את הכפתור של המכנסיים או שמתי חזייה, הכל לוחץ מידי. תוך כדי נהיגה אני מתחילה לבכות ולומר לעצמי בקול "אני לא יכולה לעשות את זה". את מה, למה, על מה אני מדברת בכלל. אני נרגעת ומתקשרת לחברה, מזל שהיא ערה. "תהי החברה של עצמך", היא אומרת. "אל תתחילי לשאול עכשיו מה ולמה, פשוט תבכי, תשחררי" ואני בוכה, אבל השאלות עדיין בתוכי. למה אני נכנסת לחרדה איומה כשמישהו אומר לי שהוא אוהב אותי? אני מגיעה הביתה ובשלב מסויים הלחץ בחזה הופך לכאבים של ממש, כמו דקירות חדות. אני חושבת בתוכי שזהו, אני אצטרך להעביר ככה את הלילה כי אין שום סיכוי שארדם. ידיד טוב מתקשר בתזמון מדהים. אנחנו מדברים על הכל ואיכשהו בתוך כל הבלגן הוא מצליח לגרום לי לצחוק. ככל שאנחנו מדברים יותר הכאבים בחזה נרגעים. אחרי יותר משעה הוא מכריז שהוא עוד רגע נרדם ואנחנו אומרים לילה טוב. לוקח לי זמן אבל זה הגיע בסוף, נרדמתי.
אני מתחמקת ממנו קצת. קשה לי לדבר. אני צריכה שקט, אני חייבת שקט.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
