היה לי סופש דיי מדהים בסך הכל. כל כך הרבה חגיגות ושמחה. אחי התארס, אבא חגג יום הולדת עגול, כולם מאושרים וגם אני נסחפתי לריגוש העצום הזה. נסענו למכתש רמון, העברנו את הסופש ביחד, מטיילים, מתבטלים בזולה שווה בטירוף, שותים קצת. מאוד לא אופייני למשפחה שלי אבל נחמד לדעת שיש לנו את היכולת להנות ככה כולם ביחד.
בשבת בבוקר הם החליטו שהם רוצים לצאת לטייל קצת, זרמתי בתנאי שלא נעשה משהו מוגזם, אני מכירה אותם, במיוחד את אחי, אין לו גבולות. התחלנו ללכת, קליל בסך הכל, עד שהגענו למקום שבו הייתה ירידה חדה. הגעתי לשם וראיתי אותם כבר למטה מסתכלים עלי במבט מיואש של "נו, רדי כבר" והתחלתי להחנק. כל הסיטואציה הזו הזכירה לי את הטיולים המסוייטים בבית הספר או בתנועת נוער, שצועקים עלי ועל כל מי שמאחור למהר כי מחכים לנו ואנחנו מעכבים את כולם. אוטומטית הדמעות התחילו לרדת והגרון נחנק, התחלתי להתנשם ולא ידעתי מה לעשות אז פשוט הסתובבתי והלכתי. לא עניין אותי שום דבר, רק לא להשאר בסיטואציה הזו, שיזדיינו כולם, נשארו בדיוק אותו הדבר. הם כמובן לא הבינו מה הבעיה שלי, למה לבכות מירידה? ואני, מה אני אמורה לומר?
עמדנו שם ודיברנו במשך כמה דקות ובסוף המשכתי ללכת איתם, שינינו כיוון אבל זה נשאר איתי, החרדה והתסכול הנוראי הזה פשוט ישבו עלי עד שאמא תפסה אותי וחיבקה אותי. בכיתי ממש במשך כמה דקות אבל ברגע ששחררנו את החיבוק משהו בתוכי נרגע. דווקא היה ממש בסדר בהמשך, נשרטתי הרבה אבל בקושי הרגשתי את זה. זה אפילו היה נחמד, אני אוהבת את זה שנשארתי עם צלקות קטנות שיחזיקו לכמה ימים.
אני חושבת שהיה דיי מוצלח.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
