כבר תקופה שהוא מציע לי לשבת לדבר, אומר שהוא כאן תמיד ושאני רק צריכה להחליט שכן. אני מתחמקת באלגנטיות, טוענת שחל שיפור כשבעצם אני רק משכיחה מעצמי את הבעיות. אולי אני מרגישה יותר טוב ומאמינה לעצמי כשאני אומרת את זה אבל זה פשוט לא נכון. אחרי הפגישה עם הפסיכולוגית אתמול הבנתי שאני חייבת חוות דעת אחרת, חייבת להבין אם אני נלחמת בעצמי או שבאמת יש פה משהו לא בסדר, אם אני בוחרת לא לשמוע דברים שלא מתאימים לי כדי לא להתמודד או שאני עושה את הדבר הנכון ופשוט לא מסכימה. זה משגע אותי אז שלחתי לו הודעה ואמרתי שאני אשמח להפגש לדבר קצת. אני לחוצה ומודאגת, לא בטוחה מה לעשות עם עצמי, לא בטוחה אם עשיתי את הבחירה הנכונה, הרי הוא לא הפסיכולוג שלי, הוא אכן איש טיפול אבל הוא לא "שלי", הקשר שלנו הוא לא "מטפל - מטופל". אני לא מפסיקה לחשוב על אם הוא ינסה לכוון את השיחה למקום אחר ואני ארגיש לא בנוח לומר שזה לא מה שאני רוצה או שהוא בכלל רוצה לדבר על נושאים אחרים, הוא לא מחויב לי, הוא בסך הכל עושה את זה מתוך דאגה. זה יכול להיות כל כך מביך. אני מפחדת שאני פשוט לא ארגיש בנוח לדבר איתו, זה לחלוטין יכול לקרות, אני לא מרגישה בנוח לדבר על הרבה דברים עם הרבה אנשים.
אבל זהו, נראה לי שזו הייתה החלטה חכמה בסופו של דבר. אני צריכה לדבר. אני חייבת.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
