משהו ממש מקסים קרה לי היום.
נסעתי באוטובוס מהבסיס הביתה ונותרתי הנוסעת האחרונה.
הנהג, בחור צעיר, ראה אותי במדים שאל אותי אם במקרה איבדתי חוגר בקו שלו לפני שבוע, כי מישהי איבדה חוגר על האוטובוס שלו והוא לא מצא אותו. אמרתי שלא ושזה באסה לאבד חוגר כי צריך לעלות מת"ש ואיכשהו התפתחה השיחה והגענו לשיחה על עונשים וריתוק, הסברתי לו שלפעמים חיילים מקבלים ריתוקים של חודש ויותר בבסיס. הוא היה מאוד מופתע ואמר שזה בטח נורא קשה להיות רחוקים מהבית ומהמשפחה לכל כך הרבה זמן, שזה קשה לאנשים שלא רגילים להיות רחוקים מהמשפחה. שאלתי למה הוא מתכוון, הייתי חייבת. הוא סיפר שהוא לא בקשר עם המשפחה שלו כבר שלוש שנים.
הסקרנות הרגה אותי ולמרות שאני מכירה אותו רק 5 דקות שאלתי למה. הוא חייך את החיוך הכי חמוד ומובך שראיתי בעולם ואמרתי לו שהוא יכול לספר לי, שאני לא אשפוט אותו. הוא סיפר שהוא גר כבר שנתיים בת"א ולא פירט יותר מידי ובאותה השניה הבנתי, הוא גיי. הוא מילמל איזה משהו לגבי זה שזה לא רגיל אבל זה עושה לו טוב והלב שלי נמס. לצערי הכל כך גדול הייתי צריכה לרדת אבל לא יכולתי ללכת בלי לומר משהו אז אמרתי שמה שחשוב זה מה שעושה לו טוב ולא מה כל השאר עושים.
ירדתי עם חיוך ענק מהאוטובוס.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
