לפני כמה ימים קרה משהו.. שאין לי מושג איך לתאר אותו. אני פשוט אספר.
בראשון-שני הייתה ביקורת נוראית במשרד, ממש בדקו כל דבר קטן ולכן הוחלט שאנחנו מחוייבים לחזור לבסיס במוצש. הערב התחיל סביר עד שדפקתי נפילה אומנותית, פצעתי את הברך ונוצר קרע דיי גדול במכנס. מאותו הרגע הכל הדרדר ונגרר לערב של בכי ועצבים ורצון עז לעוף הביתה. לא היה לי מכנס להחלפה ולא היה לי זמן ללכת להביא מכנס חדש מהבית אז נאלצתי להסתובב עם המכנס הקרוע במשך יומיים.
במהלך הביקורת צלעתי בחינניות ממקום למקום, ממשיכה לעבוד כרגיל, משתדלת מאוד לא לתת לזה להפריע לי. באחד הימים הייתי בהפסקה מהכאוס שהתרחש במשרד שלי, מותשת, קצת חולה ובעיקר מיואשת, סתם יושבת ומדברת עם כמה חיילי מילואים ואחד הקצינים ניגש אלי ונתן לי משימה כלשהי שדורשת להסתובב בין משרדים. באתי לקום וללכת לעשות את מה שהוא ביקש ופתאום אחד חיילי המילואים צעק "אבל היא פצועה! עזוב אותה!" הרגשתי כאילו הוא הציל אותי ממוות. אני יודעת שזה מוגזם אבל אני כמעט בכיתי מהתרגשות, הייתי כל כך מיואשת וחסרת אנרגיות וכשהוא פתאום הגן עלי זה היה הדבר הכי חמוד בעולם, הרי אני בחיים לא הייתי מגנה על עצמי ככה, הייתי הולכת ועושה את המשימה הזו וסובלת בלי לומר מילה. כל מה שיצא לי מהפה זה צחוק לא נורמלי ו-"וואו, תודה!! אני בחיים לא הייתי עושה את זה" וכולם התחילו לצחוק. אני לא חושבת שהוא מבין כמה אני מעריכה את זה, אולי אני מעריכה את זה קצת יותר מידי, אבל זה היה ממש לא מובן מאליו מבחינתי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
