אז קיבלתי את השרביט מדג זהב שאני הכי אוהבת בעולם (באמת, אתה דג הזהב המועדף עליי מכל דגי הזהב בעולם!) ואין לי מושג על מה לכתוב, אין לי שום רעיון. אני רוצה לכתוב על משהו שיהיה מעניין ושאני ארגיש מסופקת, שאני אשמח שכתבתי את זה. להודות? אני פחדנית מאוד. אני מפחדת להתחיל דברים חדשים, להכיר אנשים חדשים וזה יוצר חסרים בפעמים ראשונות.
אני חושבת שאני אהיה שמחה אם אני אכתוב שתי פעמים ראשונות, משהו טוב ומשהו פחות טוב.
הפעם הראשונה שנפגעתי.
זה לא כאילו לא נפגעתי לפני כן, זאת הייתה הפעם הראשונה שלא הקטנתי את זה ולא אמרתי לעצמי שזה כלום. זה היה בקיץ שבין כיתה ט' ל-י'. יצאתי עם חברות שלי לים והיינו אמורות לפגוש שם 3 ידידים של קתרין. כמו תמיד, התביישתי נורא לפגוש אותם והייתי די בלחץ. מה היה הכי כיף? הייתי במחזור וכאבה לי מאוד הבטן. אז גם לא נכנסתי לים וישבתי בצד. בקיצור, היה לי סיוט. רק אחרי שעתיים בערך התחלתי להשתחרר. כשנרגעתי, דיברתי קצת עם אחד האנשים שהיו איתנו, הם היו בגילנו אבל הם היו כל כך שונים, הם התנהגו בצורה קצת יותר מבוגרת ואנחנו עדיין הינו קצת ילדותיות, לפחות ככה אני זוכרת את זה אבל הוא היה ממש נחמד והוא נתן לי הרגשה טובה.
אחרי שכל אחד חזר לביתו, הוספנו אחד את השניה לפייסבוק. ברוב טמטומי, שלחתי לו הודעה. כתבתי לו שאני מצטערת שזה יצא ככה, שזה היה פשוט יום לא טוב. לאט לאט השיחה התגלגלה ויצא לנו לדבר די הרבה. לאט לאט התחלתי להרגיש תחושת התרגשות קטנה כזאת, מעין "ואו" קטן בלב. עם הזמן ההתרגשות הזאת ממש גברה. ומהצד השני, הוא נרתע רק יותר ויותר. ואני לא שמתי לב לזה, כל פעם שהוא התחבר הייתי בתחושת היי, ריחפתי גבוה בשמיים. זו הייתה פשוט הדלקות נורא תמימה ואמיתית. אבל למה שהוא ירצה לדבר איתי? אני הילדה השמנה, המכוערת והמעצבנת מהים, עם החברה הכוסית, נו.. זאת שחופרת לו במוח כל ערב. כנראה שבגלל החברה הכוסית.
אחרי שבועיים בערך היה לי שבוע די עמוס ולא היה לי זמן לפייסבוק אז לא דיברנו. חיפשתי אותו בצ'אט כדי סתם לשאול מה קורה ואני לא מוצאת. אני מחפשת שוב ושוב ואני לא מוצאת. עברתי לחפש אותו בפייסבוק, בכללי, אין. לא קיים. חלמתי שדיברתי עם מישהו? זו הייתה הזייה? התקשרתי לקתרין. ביקשתי ממנה לראות אם הוא עדיין קיים אצלה בחברים. היא אמרה שהוא קיים, חי ונושם. חיפשתי שוב. ושוב. לא רציתי לחשוב על האופציה שהוא.. חסם אותי. אחרי כמה דקות נפלה עלי הבשורה המרה, הוא חסם אותי.
אני לא זוכרת איך הגבתי בדיוק. אני רק זוכרת שבכיתי. והרבה. זה לא משהו שהייתי עושה אז הרבה פעמים, רק מעט מאוד. הרגשתי שזה פאדיחות לדבר על זה עם מישהו כי הם יצחקו עלי אחר כך, כי מה אני כל כך נפגעת? הכרנו בקושי חודש. אבל אני נפגעתי, כל כך נפגעתי. מאז כבר ממש לא הייתי אותה הילדה התמימה והחמודה, נפגעתי פעמים רבות וגם בכיתי לא מעט. מאז, אני רואה את המקרה הזה בתור נקודת מפנה באישיות שלי, בהתבגרות שלי.
הפעם הראשונה שפגשתי את קתרין
לחלק מכם שלא יודע מי זאת קתרין, היא החברה הכי טובה שלי. היא הילדה הכי מדהימה שהכרתי בחיי. קתרין אהובתי, זה מוקדש לך.
הגעתי לפנימיה באמצע כיתה ט' בתאריך היפהפה ומושלם להתחלות חדשות, 1.1.12. זה היה ביום החמישי שלי, ה5.1.12. הייתי ילדה מוזרה וחייכנית. תמיד שמעתי עליה מהשותפות שלה, "קתרין ככה.. קתרין זה, וזה וזה" ואת האמת שכבר מתתי לדעת מי זאת הקתרין הזאת.
ביום שהיא הגיעה באתי אל החדר שלה ואמרתי שלום. היא הייתה ג'ינג'ית אבל הייתה לי תחושה שזה לא הצבע הטבעי שלה, פשוט ידעתי. הייתי ביישנית ממש אז לא דיברתי הרבה. חייכתי, תמיד חייכתי. היא נראתה לי קצת מאיימת. טוב, הרבה מאיימת. היה לה מבט כועס והיא לא נראתה הכי מאושרת להכיר אותי. אבל משום מה לא ממש ויתרתי. היא פרקה את המזוודה הענקית שלה, שמה מצעים ונכנסה למיטה. ישבתי על הקצה של המיטה שלה ואני פשוט זוכרת את המבט שהיה לה בעיינים, היא כל כך לא אהבה את זה. אחרי כמה דקות היה לי לא נעים אז פשוט זזתי.
אחרי כמה ימים הייתי לבד בחדר. השותפות שלי וגם השותפות שלה היו בפעילות והיה לי משעמם אז הלכתי אל החדר שלה. דפקתי בשקט ובפחד על הדלת והיא אמרה כמעט בלחישה "פתוח". פתחתי לאט ובזהירות את הדלת וראיתי אותה יושבת עם המחשב ועושה משהו אז שאלתי אם היא עושה משהו ואם אני יכולה להיות איתה קצת. היא אמרה בשקט "כן, אני קצת עסוקה אבל זה לא מפריע". איכשהו, באמת שאני לא יודעת איך, הצלחתי לפתח שיחה, או על מוזיקה או סתם על שטויות.
אני תמיד חשבתי שזאת הפעם הראשונה שהיא התחילה לחבב אותי קצת ולא לשנוא אותי לגמרי. מאז התחילה לה חברות מדהימה. בחיים לא הייתי מוצאת מישהי יותר מדהימה ואני כל כך שמחה שמצאתי.
עבדתי על הפוסט הזה די הרבה זמן, הכי הרבה זמן שאי פעם עבדתי על פוסט. אני ממש מרוצה ממה שיצא לי.
איזה יופי.
אין לי מושג למי להעביר את השרביט הזה, כולם כבר קיבלו אותו. מישהו רוצה? פשוט תגידו, אני אשמח להעביר אותו הלאה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
