לפני כמה שבועות אחי הכיר לי את הלהקה הזאת ומאז השיר הזה לא יוצא לי מהראש, פשוט לא יוצא. שמעתי עוד מלא שירים מדבקים אחרים והוא פשוט לא עובר. גם death of a martian מצטרף לרשימה של השירים שלא יוצאים לי מהראש (טוב יש בה רק שני שירים). מצאתי את עצמי שרה את השירים סתם ככה באמצע החיים.
במיוחד הבית הזה:
Passin out your plastic that Couldn't care, couldn't care Tell your turn and back that I'll trade you for no one When I was an orphan and you were a crow I couldn't believe you were sayin it so I held out my arms like Love for such a laugh Ohhh I follow forgiveness back to the sun If you and I were the only ones to stay Well how is it supposed to be now
משהו בקול של הסולן, יש בו משהו מצמרר. משהו ביקורתי אולי, עצוב, משהו צועק. או אולי זועק. אני לא מצליחה להבין בדיוק מה, עוד לא מצאתי את המילה שתתאר בדיוק את מה שאני חושבת. אני אוהבת אותו, את הסולן. הוא מרגיש נורא אמיתי.
שמעתי אותו בנסיעה בדרך לירושלים היום בבוקר. כשכולם היו עסוקים עם הGPS ואיך לא נתקע בפקקים (בסוף נתקענו) פשוט שמתי אוזניות ומזה הרבה זמן נשענתי אחורה, עצמתי עיינים והקשבתי. התנתקתי מהעולם לכמה דקות. לא הייתי מחוברת. זה היה זמן קדוש.
כשנכנסנו לעיר והתקרבנו לבית של דודה שלי הורדתי את האוזניות ופתאום הרגשתי בחילה נוראית. הבנתי שהיא כנראה הצטברה במהלך הנסיעה. היה לי קצת סיוט בהתחלה כי גם כאבה לי הבטן וגם היה לי בחילה. שעה בערך אחרי שהגענו הבטן שלי הסתדרה ונרגעה. אני לא מתה על המשפחה הזאת בדרך כלל אבל הפעם היה ממש נחמד. ישבתי ודיברתי עם כל מיני אנשים והיה בסדר, הם שאלו אותי על עצמי הרבה אז לא היה לי קשה מידי. היה קצת מביך בהתחלה אבל התגברתי. ישבתי הרבה בשמש אז די נשרפתי ובגלל הצורה של החולצה יש לי פסי שיזוף מצחיקים (D:) אבל שיהיה, זה לא כואב.
אני צריכה להתחיל להכין שיעורים ועבודות. אסור לי להתמהמה יותר מידי, התמהמתי מספיק.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
