Feel the Energy

הדודים הגיעו

ושוב אותו החיוך האוטומטי עולה על השפתיים, החיוך הכי מזויף בעולם. זה כבר לא חיוך מאולץ, הוא בא כי הוא צריך להיות שם. כי ככה הרגילו אותי. ניסיון ההתחמקות כבר לא שווה, אמא מאלצת אותי לצאת מהחדר. 

המטרה: לשרוד.

היום הדודים הכי נוראים מגיעים, הדודה חסרת הטקט והדודה הדתייה. Fuck Me. כל האמירות השובניסטיות, המיושנות והמעצבנות יאמרו היום בשולחן ולא יהיה לאן לברוח.

ארוחה. שיחות על צבא, מדינה, הבן דוד שמתחתן והבן דוד שנשאר רווק, התינוק שלא מפסיק לבכות ואני עייפה. לשבת בצד ולקוות שלא יפנו אלייך. לשמוע את הדודה הדתיה אומרת: "כל הלכלוך בעולם נמצא איפה שיש כסף ונשים" ולהחזיק את התשובה בפנים כי זה לא נחמד לענות לאורחים, בטח שלא לדודה שלך. לזרוק לאמא הערה שבא לך לעוף מפה. זה לא עוזר. להמשיך לאכול בשקט, לחייך כשצריך ולהתפלל שיגמר. אני צריכה לא להשבר, לא ללכת לחדר, לא לברוח.

את הארוחה שרדתי בלי לברוח. עזרתי לפנות, הייתי ילדה מקסימה. אבל נמאס לי כבר, ברחתי לחדר, נשברתי, נשבר לי.