מגירת שולחן הכתיבה

המונולוג של יוליה המתעוררת משנתה בקבר ומגלה את גופתו של רומאו

O, my God!

רומאו, יקירי, מה עשית! אלוהים, זה לא
יכול להיות, מה עוללת לנו! אהובי, יקירי, התעורר נא!

חייך נא אלי את חיוכך המקסים, תגיד
שחלמתי את זה, שזה לא נכון, שזה איזשהו תעלול מתוחכם.

(כלפי השמיים) אלוהים, איפה היית? הכיצד
נתת לזה לקרות? הרי כתוב כי אתה רואה את נסתרות ליבינו, האין אתה רואה את ליבי? האם
אתה עוזר רק לצייתנים? או אלוהים, הרי הוא לא ידע, הוא הבין את כוונתי!

(לרומאו) מסכן שלי, חשבת שאני מעדיפה
למות מאהבה אליך, אבל, אני אוהבת אותך כל כך, בכל מקום ובכל מצב, כיצד ארצה למות? האהבה
נושאה אותי על כנפיה והאירה את ימיי ואת לילותיי, מאהבה אליך אני רוצה לחיות! אני
רק אומרת את שמך והכל סביבי מתמלא ניחוח עדין כאילו הייתי בגן קסום, בו צומחים
פרחים יפיפיים ומשונים, והרוח משמיעה רפרופי פעמונים קטנטנים. לא רציתי למות, זה
היה רק משחק, המחווה לכללים המטומטמים של העולם. טיפש קטן והרסני, למה, למה נחפזת
כל כך, לו יכולת להחזיק מעמד עוד קצת.

ראה מה עשית! כיבית אור עיניך, יבשת מעיין
שפתיך, הקפאת את לבך לעד!    אני כועסת עליך כל כך שאם היית חי, הייתי אומרת
שאני אהרוג אותך! אבל עכשיו אני יכולה לצרוח כאן עד שאאבד את קולי, עד צאת נשמתי,
זה לא ישנה דבר. אינך יכול לשמוע. עקרת את הגן הקסום של נפשך. גופך מוטל כאן מולי,
אבל אתה אינך בו יותר. אלוהים, הייתי נותנת הכל כדי שתתעורר, תחיה, תהיה מאושר.
האם הייתי מוכנה למות כדי שתחיה? הייתי אגואיסטית כל כך באהבתי, לא רציתי להמשיך
בלעדיך, רציתי להיות איתך, לא הסכמתי לוותר.

רומאו המסכן שלי, מה עוללתי לך? יותר
מידי כאב משיכולת לשאת. בעצם, אם עשית את זה בגללי, זאת אשמתי! ללא אני, היית
ממשיך לפרוח, והצחוק שלך היה מתגלגל היכן שהו.

אני רוצה שיפלו עלי השמיים!!!! אבל כלום
לא קורה. הכל שקט כל כך.

אלוהי, למה? כמעט במו ידי הרגתי את היקר
לי מכל. מה הטעם בחיים עכשיו? כיצד אוכל לשאת את העולם כשאינך בו?

אני אוהבת אותך
כל כך. רציתי שאהבתי תאיר את חייך וגרמתי למותך. מקוללת וארורה! מעכשיו כל רגע של
חיי הוא עונש. למות איתך יהיה לעונג אחרון בשבילי, קדימה, קצת אומץ, עוד שנייה. אילו
הייתי מאמינה שהמוות יכול לחבר בינינו! זה קל כל כך, קל מידי.

רוצח עם פני מלאך! רצחת את האדם שאני
הכי אוהבת! אותך... רצחת את כל האושר שהיה יכול להיות בינינו. שומע, אתה רוצח! איך אוכל
לסלוח לך? זה משנה לך בכלל?

ומה נשאר? אם אהרוג את עצמי, אהרוג גם
את אהבתי אליך. לא הסכמתי להרגה למען סדרי העולם, האמנתי כי בכוחה לנצח את הגורל,
לו גם אתה היית מאמין! לו יכולתי להגן עליך מפני עצמך...

או, רומאו, זה טיפשי כל כך, ולכן עוד
יותר נורא. לא היית צריך למות. עד כה, גם כשהיית רחוק היית איתי. והינה אתה שוב לידי
אבל אני לבדי!

תמיד כשהלכת, משהו ממך היה נשאר איתי:
המילים שאמרת, קולך, צלילי הצעדים שלך, הדברים שהצחיקו אותך, הדברים שאהבת, הדברים
שהעציבו אותך. בעצם, תמיד נשאר בי משהו ממך, עד שלפעמים איני יודעת איפה אתה מתחיל
ואיפה אני נגמרת. לעתים הרגשתי כאילו שאתה רואה אותי, יכול לשמוע מה אני חושבת.

והינה
פניך היפות ביקום מולי ללא רוח חיים, הינשרת את קליפת גופתך. כעת, נפשי היינה מקום
יחיד בעולם בו אתה עדיין חי. לא, לא אתן שתחדל לגמרי, בליבי יש די מקום לשנינו. מה
שרואות עיני – יראו עינך. רגלי יהיו לרגלך, כל מה שאשמע – תדע. אוהבת אותך תמיד. עד
נשימתי האחרונה.