מגירת שולחן הכתיבה

  6.10.05

אומרים כי עולמי הוא פרי דמיון,

אומרים גם, כי נייר סובל הכול,

אז למה לא אמציא עולם אחר -

כשהכאב נראה כלא ניתן לסבול!

ולמה לי להישאר נלעגת,

מושפלת, מיוסרת, מנודה?

אולי כדאי לי להמציא עולם שבו אהיה

רק מאושרת, אהובה ואהודה.

היכן בכלל המציאות נגמרת,

היכן עובר הגבול הדמיוני?

האין והעולם של קור ועצב

אני אולי יוצרת  בעצמי?

ולמה כל חוויתי נקבעת

על-ידי דעתו של בן אדם אחד,

כאלו שאינו יכול לטעות, כאילו

שהוא יקר יותר מכל אחד.

ולמה שוב אני למחשבה חוזרת

שכל מאמציי, עבודתי, וחיבתי -

כל מה שאעשה איננו אלא

חיפוי לפשע ולאופי מפלצתי.

שכל חיוך וכל שימחה שמשקפים לי,

על מעשיי או על יצירתי –

אינם שוואים ממש, נראים כזב ושקר

שנאמרו מתוך נימוס, דבר לא אמיתי.  

ולמה כל הערכה ואהבה שלי ניתנת

היא מתורצת בעיני או סתם טעות,

וכי מחובתי את עיניהם של חובביי לפתוח

על כך שהם שוגים שגיאה מרה ואין לי זכות.

ובכל זאת, כדי ביקיריי פחות לפגוע

ולהצדיק, לו במקצת, את קיומי –

לא להראות כי כבר נגמר הכוח,

להעמיד פנים שטוב לי ואני בסדר עם עצמי.

וללגלג בתאווה סרקסטית וברוע

לרוסיוּת, לטון פתטי, למשקל חרוז,

ולהוציא שאריות נפשי בלי חסד

להשפלה, ללעג ולבוז.