מגירת שולחן הכתיבה

פסקה הרוח, ערב תם,

בכל המשק שקט משתרע.

עולם שלם עצר מלכת,

בקצה השביל כבר נמה אזדרכת,

מלכת הלילה מפזרת את שערותיה בדרך למיטה.

הכול נדם ומחוגי הזמן

עזבו את מרוצם סביב השעון –

הקיבוץ הולך לישון.

מתכסות ונרדמות

רכילויות, שאלות והצעות.

מתכרבלות בין כריות

דעות קדומות ועקרונות.

בתוך הקסם של חצות

נחים תככים בין הקבוצות.

מתרככות ונמסות

חומות בדידות ומחיצות.

האורנים עומדים שלווים,

חולמים באור הפנסים.

שבילים בנחת מתרווחים

ומתפרסים בין הדשאים.

לבן, טיפה נבוך, תמים,

פורח שיח שושנים,

נוטף ריחו מתוק, מלא עוצמה, בעדינות

ומתהדר בביישנות כמו נסיכה בליל כלולות.

 רוחות, קצת שיכורות מעייפות, מבולבלות,

נושבות בין הפסלים.

בעמק נפרסים, מעט מעורפלים,

אורות של ישובים מנומנמים,

ומעליהם מתקמר אריג כהה, שזור בכוכבים.

נמים צללים על הקירות.

לאט-לאט מתפוגגים

              פחדים, פגיעות ועלבונות.

וכל המשק מתמלא בגל תקוות וחלומות:

על אהבה, על ילדים, על בית חדש ולימודים,

על הבריאות, על חברים, על קלנועית ונכדים,

על הבנה והידברות, ועל שלום וידידות;

ומשאלות הלב כמוסות מפרפרות בין צמרות. 

דומם האור בקצה השביל,

הכול נרדם – אין קול או צליל,

נשמע רק רחש צעדי,

אולי גם לי לישון כדאי ...

רק עוד מעט, רק רגע עוד

את השלווה הזאת לספוג

ואת החופש למעוף,

לנשום את האוויר הזך,

לפני שיתבהר מזרח,

לפני שיתגלגל הכול,

לפני קריאת התרנגול...