"People say that you're going the wrong way when it's simply a way of your own"

לעבור מתכונת ראשונה במתמטיקה... בהחלט משהו גדול, במיוחד עבור עצבנית כמוני. את הימים האחרונים כמובן ביליתי זמן איכות בקרב סינוסים, אסימפטוטות ומשיקים למעגלים. אחרי שעברתי את זה התגובה הטבעית היא כמובן לשמוח ולהרגיש הקלה עצומה. אבל לא, שכחתי שאני בן-אדם מסובך או שאני פשוט מסבכת את עצמי.

התחלתי להרגיש ריחוק. ריחוק מהכל ובעיקר מכולם. אני מרתיעה אנשים ומרחיקה אותם ממני בלי שאני מודעת בכלל, ובלי שאני באמת יכולה לעשות משהו. שוב חזרתי להרגיש כאילו אף אחד לא מבין אותי, גם מי שחשבתי שמכירים אותי הכי טוב בעולם. מתעצבנת מכל מילה, פותחת את הפה בלי לחשוב ובלי לשלוט על מה שיוצא לי ממנו, מתחרפנת על מבט שלא היה במקום. המצב הזה לא מוביל אותי לשום מקום, ופוגע בי פיזית ורגשית. התחלתי לסבול ממגרנות ומנודודי שינה. המחשבות רק רצות לי בראש, מפה לשם, ואני אפילו לא יודעת על מה הן או למה קשורות, פשוט מחשבות. ואלה שהיו כל כך קרובים אליי מעדיפים להגיד "שלא מתפקידם לרדוף אחריי" מאשר לעזור, כי הם לא יכולים לתאר לעצמם כמה אני צריכה אותם, שפשוט יהיו פה בשבילי. אני שוקעת עמוק יותר ויותר, והפעם אין מי שיושיט לי יד ויוציא אותי מזה. אני מבינה אותם, יותר קל להתעלם ולהתנהג כאילו הכל טוב. אבל רע, ורק נעשה רע יותר.