המילים שפעם הייתי רגילה לכתוב בין שורות מרווחות ומזמינות התפוגגו. אני מרגישה ריקה מכל תוכן. מכל תוכן עמוק או מעניין כלשהו, כאשר את מוחי חותכות מידי יום מחשבות חסרות תכלית ואם אפשר לומר אפילו שטחיות. אומרים שזה הגיל. גיל ההתבגרות. גיל הטיפש-עשרה. תקראו לזה איך שאתם רוצים. זו לא מי שאני רגילה להיות. אחת שכל הזמן חושבת, מדודה, מתונה, מן הצד האחד מתוסבכת מן הצד השני משוחררת ללא תקנה. אז כרגע הימים מלאים בלא כלום. כן, מי אמר שזה בהכרח דבר רע? אף אחד. ומי אמר שזה דבר טוב? גם אף אחד. זה פשוט... סתמי. כל התחושה היא סתמית שכזו. אין לי באמת את הדבר הזה שאני מחכה לו בכל בוקר כשאני פותחת את העיניים. אולי את השעה שש ועשרה בכדי לגלות שנשארו לי עוד חמש דקות לישון (!). ושוב, אולי אני מגזימה. אבל באמת לאיפה נעלמתי? או כל דבר אחר שהכניס מעט ריגוש לחיי? דברים באים והולכים ואני רק מחכה לאותו דבר קבוע שיופיע כבר. עכשיו. בזה הרגע. למה לחכות? אלו דברים שאני מדמיינת רב שעות היממה. כשאני קמה בבוקר וכשאני חוזרת מהעבודה בצהריים. לפני שאני עוצמת עיניים ואפילו עכשיו. אני נוטה להרגיש אותו בכל פעם מחדש. ש' תמיד צוחקת עליי בקטעים האלה. כשאני מגלה לה שמדובר באיזה גבר נסתר שלמעשה יגאל אותי מההוויה הזו. ואולי היא צודקת. כי מי אמר שזה בהכרח הוא? ואולי בכלל זה קשור למשהו אחר? טוב, כן, אני יודעת שהרב תלוי בי. וזו לא חייבת להיות אהבה מגבר כל שהו שפתאום יופיע עם הילה מעל הראש ויהיה כל מה שאי פעם חלמתי.
אבל... אני לא יודעת מה אני אמורה להכניס לחיי עכשיו. החופש הזה פותח לי את הדמיון. ואהבה זה פתרון לא רע לשכוח את העבר ולבנות את העתיד. ואולי זה סתם שטויות.
תקראו לזה איך שאתם רוצים.
גיל ההתבגרות.
גיל הטיפש- עשרה.
מה זה משנה? לא את כולם זה אוכל באותה המידה.
לפעמים זה חבל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
