פתאום היא יושבת מולך, כשאת חצי רדומה ועינייך נעצמות מאליהן. את מצליחה לראות רק את חיוכה הרחב ומתקשה לשמוע את מה שיש בפיה לומר לך. פתאום היא לצידך ואת מניחה את ראשך על כתפה. בידה האחת היא אוחזת בידיך ובידה השנייה מלטפת את שיערך. כולך כבויה אך בפנים משתוללת סערה. פתאום היא רוקדת מולך בבגדים צמודים, בצעדי ריקוד איטיים, מוזיקה ענוגה בחלל הריק, והיא מסתובבת ומדלגת, חותכת את האוויר כציפור חופש יפיפייה. פתאום היא בוכה ומספרת על מי שפגע בה ולעולם לא יזכה שוב באהבתה, את מנשקת את דמעותיה ומבטיחה שלפחות את, אם זה קצת מעודד, לא תאוני לה כל רע. פתאום היא רחוקה וצוחקת מבין הגלים, ים כחול עמוק שוטף אותה, ומידי פעם היא צצה, מנופפת לשלום, צועקת. פתאום היא ישנה לצידך במיטה הגדולה. פתאום את נצמדת. פתאום את מלטפת. מלטפת את הלחי, את האף, מלטפת את האוזן. פתאום היא מתעוררת. שוב היא מחייכת. פתאום את מנשקת, מנשקת בכל מקום. פתאום היא כבר אחרת. תמונותו נמחקה מזכרונה, פתאום זו רק את, היא, והאהבה.
פתאום היא הולכת, משאירה אותך עירומה, ושוב את משתגעת ולא מבינה, איך נתת לה שוב לברוח, ממש... לחמוק מבין האצבעות.
פתאום את בוכה, והיא לא פה בשביל לנשק לך את הדמעות.
"...תבכי לי עכשיו, תבכי אני אומר, זה כואב, זה יכאב, אבל בסוף זה ישתחרר, תבכי במקומי, אני כבר לא יכול לבכות, אני, תפקידי- לנגב לך את הדמעות..."
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
