החיים על פי ריבליק ושות’’

נכתב לפני חודש אבל רק עכשיו זה נראה לי מתאים...

אז מה הביא אותי לכותל?

איך הגעתי לשם אחרי אינספור שיטוטים חסרי תועלת בירושלים?

יכול להיות שדווקא כשאיבדתי כל כיוון - כשלא ברורה לי המטרה של חיי - דווקא אז בחרתי לגשת לכותל...

יכול להיות שהדבר נובע מזה שאני מחפש כח כלשהו שיבחר לכוון אותי או לתת לי משמעות - אבל זה קצת משעשע שאני מחפש את המשמעות הזאת כשאני בעצם לא מאמין בזה או לפחות בוחר להאמין בדבר אחר.

רבים האנשים שטוענים שבתקופות הקשות ביותר - רק אז אנו באמת פונים בתחינה לעזרה - רק אז אנחנו פתאום בוחרים להאמין שקיים כח עליון ששולט בכל ושיכול לפתור את בעיותינו.

קצת אגואיסטי אם תשאלו אותי - אבל מה אני מבין...

ניגשתי לכותל, נגעתי בו ובכיתי.

בכיתי לא בכאילו, בכיתי לא קצת, בכיתי לא בכדי להרשים מישהו אלא פשוט התמסרתי.

התמסרתי והרגשתי משוחרר - משוחרר לרגע מהכל.

נתתי לרגע להשתלט, נתתי לעצמי להשלים עם הגדולה ועם כמות הרגשות שצצים בכל רגע במקום הזה.

והשקט עטף אותי.