יומנו של לוחם

מצטער על השפה הבוטה, אבל, זה האמת..

יום ראשון, הגעה לבסיס מוקדם, כדי לטווח והעברת תכנים.

עכשיו כמו שכול החיילים יודעים פה, בצהל שורפים שעות ומקפידים על שניות. מרחו אותנו כל היום בניקוי נשקים שטיפת חדשים, מעבירים כמה תכנים ואז ריצת ווסט, עוד כמה שיעורים ואז שיחת מפ. וכו וכו ובשעה 11:30 בלילה נגמר הכל והיה אפשר ללכת לישון.

פתחתי את השרוכים בנעליים כדי לישון ואז הממ בא אלי והעלה אותי כוננות אחרי ים וויכוחים. 

אבל נו, מה הסיכוי שיהיה הקפצה בלילה? אפס! אבל טעיתי.

ב12:00 נכנסתי לישון. עשרה לאחד בלילה מעירים אותי.

״קום יונתן יש מארב של כיתת כוננות..״

״אבל לא ישנתי!״ 

מעניין לצבא תתחת. עזבו את זה שהייתי ער עוד מיום שבת. מוצש היינו במועדון כל הלילה..

מארב מ2 בלילה עד ארבע. עד שהרכבים מגיעים לאסוף אותנו 4:30. הגענו לבסיס ברבע לחמש. נרדמתי עם מדים נעליים ובירכיות בגלל העייפות, ובגלל הכוננות.

שש וחצי מעירים אותי עם בשורה משמחת. 

״ירדת מכוננות!״

ואני כולי מאושר בא להוריד נעליים מתוך שינה ואז הוא אומר לי

״אבל אתה עולה סיור ואז יהיה לך זמן לישון״

ריבים ריבים ובסוף עליתי סיור, כי ׳לצהל, לא אכפת׳.

פתחו איזה נקודה בגדר והיינו צריכים אני ועוד חייל לשבת שם בזמן שהסיור שלנו עושה משימות.

שכבר נהיה מאוחר ואמרתי כוסומו אני ארדם מול הכפר כבר. התחיל להיות קור מפגר.

הייתי עם פליז אבל חבר שלי בלי. הוא רעד כל כך שכל העמדה רעדה איתו ביחד.

עליתי מול החמל ודיווחתי לו שיש חייל שרועד מקור ושיבואו לפחות להביא משהו חם. ענה לי שאי אפשר עכשיו.

וחבר שלי נהיה כחול.

הקמתי אותו והוא בקושי עמד כי הוא אמר שהוא לא מרגיש את הרגליים. הורדתי לו את הקרמי והווסט ושמתי עליו את הפליז שלי. שמתי עליו רק קרמי והוצאתי אותו מהעמדה. התחלתי להריץ אותו לאט לאט בתקווה שזה יחמם אותנו. אבל לא, הרוח בריצה עוד יותר קרה. אבל לפחות הוא זז קצת והצבע קצת חזר לו לפנים.

צריך לחמם עוד קצת. לקחתי קרטונים מהעמדה וכמה ענפים יבשים. העמדתי כמו חומה קטנה של אבנים עם פתחים קטנים לאיוורור והדלקתי מדורה קטנה. זה היה קשה כי הענפים היו רטובים ולא היה לי חומר בעירה טוב אבל לאט לאט המדורה גדלה עם הרבה עבודה והבן אדם התחיל להפשיר.

השעה כבר 10 והחילוף היה צריך להגיע ב8:30. נגנר הבטירה בפלאפונים. אין קשר. אחח אוהב אותך צהל.

החילוף הגיע בעשר וחצי. 11 בבסיס. ארוחת ערב קרה כמו הלב של הרספ. אין שקמ כי זה מוצב. המכונה של הפחיות רק בולעת כסף ולא מוציאה כלום. אז אכלנו מלוואח קר וגומי עם גוש ספגטי. אם אפשר לקרוא לדבר הזה ספגטי. ממנה חד פעמית קטנה ולא מזינה בעליל. וגם עד שמצאנו אותה הפכנו עולמות.

ב1 כבר הייתי אחרי מקלחת אוכל סיגריה במיטה. נרדמתי תוך שניה ו! נחשו מה! חמש וחצי בבוקר מעירים אותי לחמל. כי אין חמילסט אחר במחלקה שלי בפלוגה כרגע.

ומה שמוסיף לי על העצבים זה שקר. טוחנים אותנו! חבר שלי כמעט מת מקור בעמדה. 

ובאותו זמן פלסטיני ניסה לדקור חבר אצלנו במחסום. עצרו אותו והביאו אותו לבסיס והרספ הבן זונה מביא לו תנור חימום וכיסא שיהיה לו נוח. ומה איתנו?! ישבנו על עמדה מסריחה שמאה חיילים כבשו שם עמדה בקור אימים בלי אוכל ובוודאי בלי תנור חימום.