יומנו של לוחם

יום חמישי, אני יוצא לבר עם ידידה ושלוש חברים, אחרי שתיה חריפה כמובן..

נכנס, נזכר בה, רואה את התמונות שלה ונכנסתי למצב רוח כל כך רע שאף אחד לא הבין מה קרה לי.. :/

אז בשיא הסטלה יצאתי החוצה, היה לי דחף חזק לכתוב, אני מסתכל על המסך עם עין אחת כדי שאצליח לראות מה אני כותב וזה מה שיצא לי....

כמו כן, שני טקסים אני צריך להשלים, אני יודע... בהזדמנות הראשונה..

זה נכתב עמוק מהלב.. ובסטלה כבדה חח..

כבר חשבת ששכחת, שהיא כבר נעלמה.

שאתה אחרי, אך בעצם לפני.

לקצור ולגלות שכלום, 

שיורד יורה ויבש.

פתאום אתה נזכר במה שהיה.

בוכה בלילות על דבר שנעלם.

צחוק זהו דבר שנשכח,

מתאבל על מה שנמחק.

עד מתי עוד אסתכל על העבר?!

העתיד רחוק כבניין שלא נגמר!

מציאות הייתה ולא שבה,

בכי שלא נגמר כבר נמאס..
 

בבר יושב חושב ובוכה,

מה הפסדתי ומה אעשה.

לבקש סליחה לא אעשה,

כי היא כבר אחרי, צוחקת הרבה..

אין כאלה חרוזים. אבל הבטחתי לעצמי שמה שאני כותב אני יעלה, מי שלא נאה לו שימשיך לדפדף :)