חווית שירות

לילה לפני: לא נרדמת. אולי מההתרגשות, אולי כי ישנתי צהריים. כך או כך, נרדמתי בארבע וחצי בבוקר כשבשעה שבע וחצי הייתי אמורה לקום.

בוקר: קמתי בתשע. מקלחת, טיול לכלבים ויציאה מהבית.
תחנה ראשונה: חנות נעליים בחולון. 10 דקות לקח לי למצוא את החנות ועוד פרק זמן דומה לחפש חניה. הפעלתי את המצלמה הנסתרת ונכנסתי לחנות. החנות גדולה ומוארת, ללא חלונות ראווה. מוזיקה ברקע שמזכירה יותר מועדון מחנות, שלושה מוכרים שמסדרים נעליים ואף לא לקוח אחד.
חוץ ממני, סוכנת חשאית שכמוני.
ניגשה אלי הקופאית והציעה לעזור. מעט רתיעה הופיעה בזווית עיניה כשאמרתי שאני מחפשת נעליים במחיר שלא יעלה על 450 שקלים. היא מוצאת נעליים במחיר מתאים, אך הצבעים ממש לא נאים בעיני. היא מציאה לי עוד אלטרנטיבות, אני בוחרת אחת והיא מסתלקת בזריזות למחסן וחוזרת עם הזוג המבוקש. שאר העובדים בשלהם, מסדרים מדפים ומתעלמים מהעובדה שכל הסחורה נמצאת על כורסאות המדידה ואין איפה לשבת.
הקופאית מחמיאה לי על הנעליים, הרי ברור שבחרתי טוב. אני מבקשת למדוד מידה גדולה יותר והיא מסבירה שאלו בול בשבילי. בסופו של דבר היא ניגשת שוב למחסן וחוזרת עם מידה קטנה יותר, שכמובן קטנה מדי. לבסוף ניגשנו לקופה, היא לצד אחד ואני לאחר. הצגתי אשראי, אך שום תעודה לא נדרשה. חבל, יכולתי לעשות יום קניות על חשבון איזה ברון. היא עונה לטלפון וממלמלת לי בלחש "כמה תשלומים?". אחד עניתי, ופיניתי את עצמי מהחנות בלי שאף אחד נפרד ממני לשלום.
מסקנות מחנות ראשונה- יש מוכרים עם שני פרצופים, אחד לשלב ההתעניינות ואחד לשלב שלאחר התשלום.

תחנה שנייה: חנות נעליים בראשון. הוייז מפנה לכתובת ואני חונה. בפועל, אחרי 10 דקות הליכה, הבנתי שהחנות נמצאת בצידו השני של הרחוב. החום מתחיל לעלות, השעה שעת צהריים, ואני חוזרת 10 דקות ברגל בשביל לזוז עם האוטו למתחם בו הייתה החנות.
אומרת "אקשן" בלב, מדליקה את המצלמה ומתחילה. מבט בחלון הראווה- שיט, ראו אותי. מתרחקת, מפסיקה את ההקלטה ומתחילה מחדש. מבט מהצד על חלון הראווה וכניסה לחנות בעיניים מושפלות- הצלחתי לא לראות את עצמי. השומר עוצר אותי בכניסה והלב החסיר פעימה. אולי הוא ראה את המצלמה? אולי הוא קלט אותי? השומר מחייך ומבקש שאפתח את התיק. שניה של פאניקה ואני בחנות. מסתובבת. המוזיקה מאוד רועשת, ובקושי אפשר להקשיב. אני תוהה כמה מתוך השיחה באמת ישמעו בסרטון. החנות גדולה ונקייה, המדפים מסודרים ברוב המחלקות, ויש כ-10 לקוחות בחנות. אני מתקדמת לכיוון הנעליים הסגורות. המוכרת שמסדרת מדפים קולטת אותי ומיד ניגשת. היא שואלת בדיוק מה אני מחפשת, והפעם יש נעליים גם ב-200 שקלים. היא מציגה לי מבצעים תוך שהיא לוקחת אותי לסיור ברחבי החנות. לבסוף אני מוצאת משהו שמתאים לי והיא הולכת בזריזות בקלילות למחסן וחוזרת עם הזוג. אין מה להגיד, הן נוחות. אבל הצבעים שוב לא לרוחי. ושוב היא רצה וחוזרת עם זוג נוסף. הפעם התרצתי. הלכנו יחד לקופה תוך שהיא מסבירה לי כמה שווה כרטיס המועדון שלהם. בקופה יש לקוחה, והמוכרת מנצלת את ההזדמנות ולוקחת אותי לעמדת כרטיס המועדון להסביר לי עוד קצת. היא הייתה משכנעת, אך אני עקשנית. את האמת, אם לא הייתה הוראה מגבוה יכול להיות שלבסוף הייתי מתרצה ועושה אצלם כרטיס. אולי.

מסקנות מחנות שנייה- תמיד לחפש את האותיות הקטנות.

תחנה שלישית: הפסקת צהריים אצל סבא וסבתא. הגעתי לדירה וריח הבישולים נישא באוויר. סבתא הכינה פסטה ושניצלים, ולרגע נזכרתי בעצמי הקטנה רצה בבית הזה ומשחקת בבובות. אני מראה לסבא וסבתא את המצלמה הנסתרת והם מתלהבים מהטכנולוגיה. "תראי לאן הגענו" אמר סבא לסבתא, והתחיל לספר על כתבה לגוגל גלאס שראה בחדשות.
סיימנו לאכול, נפרדנו לשלום וחזרתי לאוטו נטול המזגן, להמשיך במשימות. 

תחנה רביעית: חנות ספורט בסינמה סיטי. את המקום עצמו מצאתי בקלות, אבל בשביל החנות הספציפית הייתי צריכה לעלות ולרדת בין הקומות. לא היה שום שילוט שמכוון אליה. גם בה לא היו חלונות ראווה. כבר כשנכנסתי עיני קלטה את הרצפה- מלאת חורים וסדקים עם הרבה מסטיקים דרוכים. לא כך צריכה להראות חנות שבין השאר גם מודדים בה נעליים, וסביר שלקוחות מסתכלים בה הרבה על הרצפה. היום אני דבקה בחיפוש נעליים סגורות. נכנסתי למחלקת הנעליים והסתכלתי מסביב. היו כ-30 לקוחות בחנות, רובם נראים עצבניים. המוכרים הסתודדו ליד המדפים, חלקם סידרו סחורה וחלקם דיברו. מדי כמה דקות נשמעה צעקת "בוא נלך, אין פה שירות". 5 דקות שנראו כמו נצח חלפו להן, ואף מוכר לא ניגש אלי. אם לא הייתה לי משימה בשלב הזה הייתי מסתובבת ויוצאת מהחנות. אף אחד מאנשי הצוות לא לובש מדים כלשהם, והסימן היחידי לכך שהם עובדים בחנות הוא שרוך שקשור להם לצוואר. ניגשתי לבחורה שסידרה את המדפים והבעתי את התעניינותי ברכישת נעליים לריצה. המוכרת הגיבה בפרצוף חמוץ ושאלה איזה חברה. "לא יודעת" היתממתי, "אני לא מכירה חברות נעליים". המוכרת מילמלה שהיא לא יכולה לעזור לי, אבל הפנתה לבחור אחר תוך שהיא צורחת את שמו לעבר הצד השני של החנות. הבחור הגיע, ובפרצוף אדיש שאל מה אני רוצה. הסברתי לו תוך שאני מדגישה את הגבלת המחיר- 450. בלי להתבלבל הבחור הפנה אותי לנעליים שעולות 600 ש"ח ומעלה. הערתי על המחיר וקיבלתי את התשובה "לא תמצאי בשום מקום נעליים טובות במחיר הזה". לצורך העניין נגיד שהאמנתי לו, בחרתי דגם וביקשתי למדוד. הוא הלך בחוסר חשק, חזר עם שתי קופסאות, זרק זוג אחד על הכורסא לידי וזוג שני על הרצפה. הבחור סינן משהו ונעלם. מדדתי את הנעליים ושוב חיכיתי. אף פעם לא חיכיתי לבחור יותר מ-2 דקות, זה תמיד היה הקיו שלי ללכת. אבל כאן אני במשימה, והמשימה אומרת לחכות חמש דקות. כשהן עוברות הבחור מגיח באורח פלא. אני שואלת על החומרים מהם עשויה הסוליה והוא אומר שהוא לא יודע. אני שואלת עוד שאלה וגם עליה אין לו תשובה. אני אומרת שהנעליים עדיין יקרות והוא מבטיח 20% הנחה. 
אני עוברת למחלקת הבגדים, הפעם בחיפוש אחר בגד ריצה (מה שהיה יכול להיות מוצע לי אם הבחור היה יודע למכור ולהגדיל מכירה). שוב מחכה חמש דקות, שוב אין מוכר בסביבה. אני ניגשת לאחת המוכרות ומחכה בסבלנות שהיא תסיים שיחה עם לקוח. היא מקשיבה למה שאמרתי ומפנה לקולב הרלוונטי, ואז היא מסתובבת והולכת. אני קוראת לה שוב, מצליחה לגרום לה להגיע איתי לקולב, ואז עוברת לקוחה אחרת ושואלת משהו והמוכרת נעלמת איתה. לא, גם לי אין מושג איך החנות הזו מתקיימת. אני מתחילה להתעצבן וניגשת למוכרת אחרת. שוב אני מסבירה את הסיפור, והפעם המוכרת ניגשת איתי לקולב. ברגע שהיא מתחילה לחפש לי את הבגד המתאים המוכרת הראשונה מגיעה ובמבט אחד מסלקת אותה מהמחלקה. אני נשארת לבד עם המוכרת המאיימת, ומשהו בי אומר לי לברוח. לא עוברות 10 שניות ומגיע לקוח אחר עם שאלה והיא הולכת איתו. אני עומדת ליד החולצות והיא מתפנה וניגשת אלי. סוף סוף הגיע הרגע והצלחנו לבחור לי חולצה לריצה. אני ניגשת לקופה תוך כדי שהיא ממלמלת את שמה כדי שאגיד שעזרתי לה.
בקופה המשיכו על אותו הקו ושידרו אדישות מוחלטת. לא נתקלתי בחיוך אחד בכל מהלך הקנייה. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לטובת החנות היא שהם היו היחידים היום שביקשו ממני תעודת זהות כשהצגתי אשראי.

מסקנות מחנות שלישית- לפעמים כל מה שצריך זה חיוך.

היו עוד 3 תחנות בדרך, אבל המצלמה החליטה לשבות, והשעה נהייתה מאוחרת. מחר עוד יום, ועוד חנויות מחכות לי. 

מסקנות מהיום- כולם מסדרים מדפים ביום חמישי.