הייתי כותבת על היום הזה, אבל לא היה משהו באמת מיוחד, וכתבתי יותר מידי על הימים שלי.
במקום זה, אני אכתוב על הדמיון שלי.

הדמיון שלי מאוד פורה ומגיע למקומות רחוקים וקרובים, מציאותיים וסוריאליסיטיים, תמימים יותר ותמימים פחות. מקומות טובים יותר וטובים פחות.
אם אכתוב כאן כל דבר שאני מדמיינת ביום אחד, זה יימלא כמה עמודי word טובים.
אבל, היום, דמיינתי דבר אחד, שפשוט עשה לי הרגשה טובה (כל עוד לא חשבתי על העובדה שהוא לא ייקרה לעולם).

ברנדון ואני בחדר שלו (שאין לי מושג אפילו איך הוא נראה). אני מתמחת ומפהקת, כי ככה אני תמיד נראית כשאני מנומנמת. אני מתלוננת לו שאני עייפה, ושאני רוצה לישון. רק לישון. אז הוא אומר ש... טוב, בואי נלך לישון. גם הוא קצת עייף ממילא.
אז הוא מוריד חולצה, כי בואו נודה באמת, אני מכירה שני בחורים שבאמת ישנים עם חולצה, ושנינו נשכבים במיטה הרכה שלו.
הוא כורך את הידיים שלו סביבי, מהודקות מעט יותר משנחוץ, אבל אני לא מעירה לו, כי ככה זה כיף יותר. זה גורם להרגשה בטוחה יותר, רצויה יותר. זה מרגיש ככה כאילו הוא באמת רוצה שאני אהיה שם ולא אלך.
והשיער הרך שלו מדגדג אותי, אבל זה נעים, אז אני לא מעירה לו, כי למה להעיר. הוא נרדם לפני, ואני כמעט מיד אחריו.
וכשאני מתעוררת, אני לא יודעת אם זה כבר בוקר בכלל, או צהריים, או שבכלל נרדמתי רק לדקות ספורות, אבל זה לא משנה.
כי הדבר הראשון שאני רואה, זה הפנים הילדותיות והשלוות שלו, ספק ישן ספק מנומנם.
וזה הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לראות כשאני מתעוררת.

דמיון זה דבר מכאיב, בייחוד כשאתה יודע שזה לעולם לא ייקרה.
זה הדבר האישי ביותר שכתבתי כאן במשך תקופה ארוכה.
אבל אני רוצה לכתוב את זה. כי לכמה דקות, זה באמת עשה אותי מאושרת.