בתוך כל הטירוף הזה, יש לי יום של עבודה מהבית.

כבר שבועיים וחצי רצופים שלא ראיתי בבית, מבחינתי קצת חזרתי לצבא... משרד בכל יום מהבוקר עד הערב, בבית זוכה רק להתקלח ואם התמזל מזלי אז גם לאכול ארוחת ערב (כי הרי אין מי שיכין אותה). אבל יש גם דברים טובים: אני מאוד מאוד נהנית (כמו בצבא), טוב לי.

בכל מקרה, אתה בטח מבין שהלחצים די גדולים...

ביום שישי נשברתי, קצת בכיתי, קצת נכנסתי לדיכאון קל. יבניאל חזר מהעבודה בצהריים והלך ישר לישון. אני, שבניתי על הכמה שעות האלה שלנו ביחד לבילוי משותף או אפילו לסתם להתבטל ביחד במיטה - התבאסתי בטירוף. עבר עלי יום קשה, הסופשבוע התחיל ולי קצת נמאס שקשה לי. ולא היה לי עם מי לחלוק את זה.

הייתי עסוקה בלבכות ובלבזבז את הזמן, ככה שאף אחד לא הכין אוכל, לא שטף את הבית, וכשיבניאל התעורר הוא התעצבן שלא עשיתי כלום והרביץ לי.

סתם... אני התעצבנתי שבזבזתי את הזמן ושכבר 8 בערב שישי ושעד שיש לנו קצת זמן להיות ביחד, עכשיו אנחנו צריכים להתחיל לעשות מטלות. יבניאל טיטא ושטף את הבית, אני רחצתי כלים והכנתי אוכל, התיישבנו לארוחת ערב מאוחרת ואחר כך ראינו סרט. הייתה סיומת יחסית נחמדה, אבל מועטה מדי, כי אני הלכתי לישון מוקדם והוא התעורר רק ב-8...

בשבת היינו עסוקים בביקורי משפחות והיום טס וכמוהו כל הסופ"ש. בום, הגיע יום ראשון. שוב.... די, כבר אין לי כוח.

בראשון לא ראיתי אותו בכלל, כי הוא עבד לילה וכשחזרתי מהעבודה הוא בדיוק יצא.

בשני, אתמול, ראיתי אותו לפחות משעתיים, וגם בהם הספקנו לריב.

זה משוגע.

אני לא יכולה יותר.

מנוחה עלק. הראש עובד שעות נוספות.