אֵפֶקְט הָפִּיגְמַלְיוֹן.

אף פעם לא ניסיתי,

אבל לא הוטלו כל כך הרבה ספקות.

נעמדתי באמצע הרחוב ודחפתי שתיי אצבעות לגרון.

שוב,

משהו ברפלקס ההקאה שלי נדפק לגמרי.

נכון לעכשיו אני לא מקיאה,

לא מתוך רצון, אני פשוט לא מצליחה.

אני יודעת מה קורה לבנאדם שמכור ולא מקבל את הסם שלו...

הוא ישתגע, הוא חייב את הסם,

הוא חייב להצליח לשלוט...

אז פשוט ביותר-

נקיטה באמצעים חמורים יותר.

(פשוט?)

להתעסק בזה כל כך...

כל שניה,

כל דקה,

כל שעה,

כל יום,

כל הזמן....

זה לא נגמר, נכון? זה פשוט לא נגמר...

זה לא נותן לי לצאת, זה לא נותן לי לברוח..

לא רוצה לצאת, אני...

אני רוצה...

אני אוהבת את זה כל כך...

אבל זה עושה לי רק רע...

איך אפשר להמשיך לחיות ככה עם הכאב הזה ולשמוח שיש אותו?!

תעני לייייי!!!!!!!

תעני לי כבררררררר!!!!

מה קרה?! הא?!

תמיד יש לך תשובות לכל השאלות!!!

איפה את פתאום??!?!

שונאת אותך.

אני אוהבת אותך.

.

.

.

תעזרי לי להיות יפה כמוך?

קוראת על זה

רואה את זה

שרה את זה

בוכה את זה

אוכלת את זה

מקיאה את זה

שותה את זה

חותכת את זה

שואלת את זה

עונה את זה

לא ממש.

זאת לא התשובה, זאת פשוט לא.

זה סיוט וזה נורא. נורא ואיום,

הנורא מכל.

אל תעשו את זה לעצמכן, עצמכם.

-

איך תמיד אותן הצמרמורות חוזרות..

והבחילות...

כאילו כל האוכל עולה לי למעלה.. אבל הוא לא. לא לבד. לא בכלל.

קר לי. תמיד קר לי.

תמיד אני רואה שחור,

תמיד כואב לי הראש,

תמיד יש לי סחרחורות.

-

אצלי בבית אי אפשר להקיא,

שומעים הכל.

אצלי בבית מנסים להציל אותך גם בלי שבאמת יודעים..

פשוט ככה.

אצלי בבית תמיד תשאר חולה.

אבל חולה באותו מצב.

ככה.

חרא.

איכס.

בא לי למות.