אתמול בעבודה הגיעו למסעדה 2 נשים - אישה בת כ70 הייתי אומרת, על כיסא גלגלים, והמטפלת שלה. 

והלב שלי נחמץ. 

כי פתאום חשבתי על אמא שלי ועל כל המחלות שלה, הגוף שלה מתפרק, ולמרות שהיא אישה מאוד חזקה בעיני, אולי כשהיא תהיה יותר מבוגרת היא תצטרך עוד עזרה. 

וחשבתי כמה עצוב זה יהיה אם נצטרך להביא לאמא שלי מטפלת קבועה ואם היא תצטרך להיות על כיסא גלגלים כל היום. 

לאישה שהגיעה היה כזה מבט מדוכא על הפרצוף, כאילו היא כבר מזמן עברה את השיא ועכשיו החיים חולפים עליה והיא רק מחכה או למות או להבריא באורח פלא. או לפחות ככה זה הרגיש לי. 

זהו. המחשבה הזו הייתה תקועה לי בראש מאתמול בבוקר. 

חוץ מזה, הכל סבבה. 

אני עכשיו אחרי משמרת בעבודה, נותנת לעצמי לנוח ולשים לק חדש בזמן שמכונת הכביסה עובדת... נותנת לעצמי הפסקה עד שהמכונה תסיים. אחרי זה, אני אסדר את הבית (כי הוא ממש מטונף), ואז אני אלמד עד הלילה. 

כך עוברים לי הימים.