breakaway

יש פה אנשים פשוט מוכשרים, שכשאני מסתכלת על הבלוג שלהם, יש לי דמעות בעיניים. אנשים בעלי עומק, בעלי דעה, חכמים...שהם לא בהכרח אנשים שקטים שקל להם יותר להתבטא בכתיבה\אנשים שאוהבים לכתוב. הם יכולים להיות הערס שבשכבה, החנון שבשכבה, החרשנית של הכיתה, הפאקצה של העיר והזונה(סתם דוגמה) של העולם. ומה שיפה זה שאנחנו לא יודעים מי הם. אנחנו שופטים אותם לפי איך שהם מציגים את עצמם, לפי התוכן שלהם, לפי המחשבות שלהם. וזה שיעור חשוב; לא לבקר מהר, לא לשפוט אנשים לפי איך שהם נראים ויוצאים. ואני מאוד ביקורתית, כלפי הסביבה וכלפי עצמי. אני שופטת נורא מהר, לפעמים אני נורא מקובעת (למרות שקל לשנות את דעתי אם מסבירים לי אותה בצורה טובה, אני פתוחה לדעות של אחרים) אבל כשזה מגיע לאנשים ולרושם ראשוני, קשה לי. אני שופטת נורא מהר. אני שונאת שאני שופטת נורא מהר, ואני מנסה להשתנות. במיוחד אחרי כל השיעורים שישרא לימד אותי, או המחנה שהייתי בו, או חברים שפעם חשבתי שבחיים לא אהיה חברה שלהם, והיום הם החברים הכי טובים שלי...

אנשים נורא מפתיעים. לטובה ולרעה. אם אני באה למקום עם אנשים חדשים, אני צריכה להיות עם ראש פתוח, לתת צ'אנס לאנשים ולהסתכל לתוך תוכם ולבדוק איך הם. ורק אז, אם אני לא מתחברת, לעזוב. זכותי.

גם אני צריכה לחשוב בצורה הזו: לפעמים אני נותנת רושם ראשוני מטעה על עצמי. הייתי רוצה שמישהו ככה ישפוט אותי? לפי הטעות שעשיתי ביום הראשון? לפי הבגד שלבשתי? לפי איך שדברתי? לפי הבדיחות שסיפרתי? לפי החצ'קון שהיה לי?

תחשבו על זה אנשים, אל תשפטו מהר, אתם מפספסים חברויות אמת, אהבה ואושר :)

אז איך עברו עליי הימים מיום חמישי, ועדדד היום?

בואו אענה לכם על השאלה! היה ממש כיף (חוץ מהיום, אבל סבבישביש).

ביום חמישי, נפגשתי עם מ' (החבר) והעברנו ערב בחוץ בפארקים, ואז הוא אכל איתנו ארוחת ערב ואבא ואשתו התלהבו ממנו.

ביום שישי, רצתי עם אשתו של אבא בבוקר מוקדם, ואז יצאנו לטיול, אבל חזרנו מהר כי היה ממש חם ולא ציפינו לכך. בערב נסענו לאכול באגאדיר ואח שלי לא הרגיש ממש טוב, הוא הקיא על השולחן (:\), והאח הקטן יותר השפריץ מים על השולחן. חחחחחח אחים...:\

ביום שבת, אני ומ' נפגשנו והיינו ביחד כל הבוקר. ראינו סרט ממש מצחיק (הפנתר הוורוד), אכלנו ארוחת בוקר, ואז כשהדודה וכולם הגיעו, ירדנו לפארקים, השתעממנו, ודפקנו על דלת של ידידה שלו. למה? כי בא לו. חחח בהקשר של הסרט, ארצה לשתף אותכם בסצנה ממש מצחיקה:

http://www.youtube.com/watch?v=lz0IT4Uk2xQ 

כל פעם מחדש אני מתגלגלת על הרצפה מצחוק.

היום, היה יום טיפה יותר מסובך...חחח קודם כל קיבלתי 91\93 בעבודת הגשה בהיסטוריה (אני לא בטוחה, כי אצל מי שעשיתי איתה היה כתוב 93, ואצלי 91).

ו...ישבתי לי בכיף עם ע' בהפסקה, כשלפתע נעל זינקה משום מקום ופגעה לי בחוזקה בגב. ממש כואב לי עד עכשיו. בסוף הבנתי שערסים זרקו את זה עליי. בלי כוונה לפגוע בי, הם סתם מפגרים.

ואז התחלתי להרגיש שאני שקופה. הבנתי, שאני באמת שקופה. וזה כזה פוגע להרגיש ככה! זה שאנשים לא מתייחסים לזה שאתה שם. לא אכפת להם, הם לא רואים את זה.

לפני החופש ישבתי בשיעור ספרות והמורה עשתה סבב עם כולם ושאלה למה קוראים לכל אחד בשמו, כאילו איזה הסבר ההורים נתנו. והיא דלגה עליי.

כשהסתיים המחנה, לא כללו אותי בקבוצה בפייסבוק, בוואטספ. בסטטוסים שמישהי העלתה היא תייגה כמעט את כולם חוץ ממני. 

שאלה, אני לא חלק ממשהו? למה שוכחים אותי?

עוד משהו יש לי לכתוב. אני חייה בפחד ממש גדול, שפתאום מ', או ע', או ני', או כל מישהו אחר, יקרא את הבלוג שלי בטעות. הוא ישר יבין שזאת אני. ואני מתביישת, אני כותבת פה דברים שבחיים לא אגיד למישהו (חוץ מלע', וגם כשאני אומרת לה  אני מסננת הרבה), אני מרגישה שאני כותבת פה דברים אמיתיים ופתטיים, שהם בניגוד למה שאני רוצה שידעו עליי. הם הדברים שאני לא רוצה שאנשים ידעו עליי. יש פה רגשות שאני לא רוצה שידעו שאני חושבת עליהם ומרגישה אותם. אני בעצם מסווה את עצמי, עושה הצגה שאני לא מרגישה אותם, אבל תכלס אני בגיל ההתבגרות. אני נערה פתטית. מה אני אעשה? אבל עדיין, לקרוא את זה זה מצחיק. אני לא רוצה שאנשים שאני מכירה ייכנסו לראש שלי ויקראו דברים שאני חושבת. אבל מצד שני, אני מתה שאנשים שאני לא מכירה יביעו את דעתם, כי זה חשוב לי איך החברה מסתכלת עליי ואם היא מסכימה איתי או לא. 

למה אני כל כך מפחדת לשתף אנשים בדברים? כי אני לא סומכת עליהם או משהו?

רק על ע' אני סומכת בעצם?

אני לא יודעת אם אני בן אדם מופנם או סגור, כי יש אנשים שאני מספרת להם דברים. מה ההגדרה של מופנם? מה זה בעצם? אני בודקת בגוגל. אני פשוט רוצה לדעת מי אני בכלל?

"

בפסיכולוגיה, נחשב ממד המופנמות - מוחצנות לאחד מהממדים המרכזיים המאפיינים את האישיות ותאוריות תכונות רבות מתבססות עליו. כבר בגיל צעיר, ודאי שעם הכניסה לבית הספר, מורגשת חשיבותו הרבה של ממד זה בחייו של האדם היכול להשפיע במידה רבה על התנהגותו, גישתו לבעיות ונושאים שונים, סדרי עדיפויותיו, עיסוקיו ועוד.

האדם המופנם מפנה את האנרגיות שלו כלפי עצמו בעוד שהמוחצן מפנה אותן כלפי החברה. המופנם הוא מהורהר, זהיר, שקט. המוחצן הוא פטפטן, מלא חיים ואימפולסיבי. בעוד שצעיר מופנם יבלה את זמנו בחדר עם ספרים או מחשב, חברו המוחצן יעדיף מסיבות ופאבים. לא בהכרח משתייך אדם לאחד הקטבים, ויש שימצאו עצמם בעמדת ביניים בממד המופנמות - מוחצנות."  לקחתי את זה מויקיפדיה. ברור שאני לא בן אדם מוחצן. זה ממש בטוח למרות שאני עוד צעירה.

יואו עד כמה כואב לי עכשיו הגב :\ זה נראה שאני מגזימה, אבל זרקו עליי ממש חזק, כל המסדרון שמע את הרעש ה"בום" שזה עשה. אני ממש לא ילדה קוטרית. 

עוד ציטוט: מהו ההבדל בין אדם מוחצן לאדם מופנם? / מאת יואב ברנזון

"אקסטרוברטי הוא אדם מוחצן. מוחצן הוא אדם אקספרסיבי הזקוק כל הזמן לבטא, להוציא, להראות, לשפוך החוצה, להתרוקן, לדבר, להקיא, לשחרר, להגיב, לראות, לגעת ולעשות.
מוחצנים הם אנשים שמבטאים את עצמם החוצה ולא פנימה. הם אינם עסוקים בעיכול, הכלה או הבנה של עצמם אלא יותר בעשייה של עצמם ובפעילות בלתי פוסקת ובלתי נלאית.
מופנם - אינטרוברטי 
אינטרוברטי הוא אדם מופנם. מופנם הוא אדם אימפרסיבי הזקוק כל הזמן להתרשם, להכיל, לקבל, להרגיש, לשקול, לחוש, לבדוק, לעכל, להכניס פנימה, לקבל מוזה, לחכות, להריח ולגרום לדברים לקרות מעצמם.
מופנמים הם אנשים שמבטאים את עצמם פנימה ולא החוצה. הם פחות עסוקים בעשייה ובביצוע אלא יותר בניסיון להבין את עצמם ולעכל את התהליכים שקורים סביבם.
כיווני ביטוי שונים של בעיות זהות
מוחצנים ומופנמים הם אנשים שמבטאים את האנרגיה שלהם בצורה שונה. המוחצנים - החוצה והמופנים - פנימה. מעבר לשוני הבולט הזה הם יכולים להיות אנשים דומים לחלוטין עם בעיות דומות להפליא.
למשל, מוחצן יבטא את הכעס שלו כלפי חוץ. הוא יהיה אקספרסיבי, הוא יבטא את הזעם שלו, הפתיל שלו יידלק במהירות והוא יעשה המון רעש סביבו. מופנם לעומתו יבטא את הכעס שלו פנימה - כלפי עצמו. הוא יבקר את עצמו, ישפוט את עצמו, יכנס לדיכאון, ועלול לעיתים טף להיות אלים כלפי עצמו. 
וטיפ לסיום: מוחצן הוא אדם שמתפוצץ החוצה (אקספלוסיבי) וכולם רואים זאת. מופנם הוא אדם שמתפוצץ פנימה (אימפולסיבי) ולא תמיד רואים זאת. "

המשפט שהכי מתאים לי הוא: "מופנם לעומתו יבטא את הכעס שלו פנימה - כלפי עצמו. הוא יבקר את עצמו, ישפוט את עצמו, יכנס לדיכאון"

זה כאילו הם תיארו פה אותי. אבל זה שאני באה ומדברת עם אבא שלי או אמא שלי או עם ע' או עם מ', או עם כל חבר\חברה טובים אחרים. זה מבטל את זה שאני מופנמת? זה שאני חולקת עם אחרים מבטל את זה?

אני פחות מתחברת עם אנשים מוחצנים. הרבה פחות. אני פשוט לא אבין אותם. אבל אני לא יודעת איך להגדיר את עצמי. אני רוצה שמישהו יבוא ויגיד לי את זה. מוחצנת אני ב-ט-ו-ח לא. אבל אני משתפת אנשים בדברים שעוברים עליי. פשוט כשאני נפגעת או מושפלת או כועסת, לפעמים לא אגיד בכלל. אצלי כשאני מתעצבנת או נעלבת ונפגעת, אני לא אומרת, אני שומרת את  זה חזק בבטן, עד שיש "הקש ששבר את גב הגמל" ואני מתפוצצץ על אנשים. בדרך כלל שאני ככה אז אני נבלעת בתוך עצמי והולכת לבכות בשקט בשירותים חחח אבל בדברים שמחים, אני אשתף הרבה אנשים. כשמספרים לי בדיחה אני אצחק בקולי קולות. זה הופך אותי לבן אדם רועש? לא רגוע? לא שקט?

נגיד אם אני אשאל את ע' אם אני מופנמת, היא תגיד שלא (נראה לי- כאילו איתה אני מתנהגת באופן שונה לחלוטין מאיך שאני מתנהגת ליד אנשים אחרים, ולא בהכרח בגלל שזאת מי שאני, אלא שככה אני מתנהגת לידה. אני לא צבועה, אני פשוט יותר צוחקת מבדיחות שלה וכו'...). אבל זה לא חכמה, אני מספרת לה מלא דברים וצוחקת איתה, ובוכה איתה. אבל אם אני אבוא לילדה מוחצנת מהכיתה ואשאל אותה, היא תגיד לי קודם כל שאני מוזרה חחח, ואז תגיד שאני מופנמת. אבל אנשים רואים שאני צוחקת, שיש לי שמחת חיים, שאני זזה, שאני מספרת. מצד שני, אני שקטה כמו דג בשיעורים, רצינית, כשאני נעלבת אני לא מספרת, אני עסוקה בלפענח את ההתנהגות של עצמי ועל התנהלות החיים (כמו שזה מהמאמר אמר). אז מה אני? איפה בדיוק. מופנמת לגמרי אני לא. מוחצנת אני ממש לא. אבל אני גם רוצה תשומת לב, שאנשים ישמו לב אליי. אבל בחיים אני לא אצעק כדי לקבל את תשומת הלב, אפילו לא אתקרב לשם.אני איפשהו רחוקה ממוחצנת, קרובה למופנמת. אני לא קיצונית. אבל יש אצלי דברים שהרבה פעמים מפריעים לי להגדיר אותי. 

גם ציטוט מויקיפדיה: "בעוד שצעיר מופנם יבלה את זמנו בחדר עם ספרים או מחשב" שזה בול אני, אבל אני גם יוצאת לריצות, נפגשת עם החברים הקרובים אליי (ואוהבת את זה חחח). לפעמים בא לי ללכת לאיזו מסיבה להשתחרר, אבל אני יודעת שזה לא יקרה. אני מצחיקה רק את החברים הקרובים אליי, אני לא ממש מצחיקה :\ חחחח

וזהו. אז אנשים, ממה שקראתם עד עכשיו (לא רק בפוסט הזה, בכל הבלוג), ומהדמות שיצרתי לכם בראש, אני מופנמת, או מוחצנת? או באמצע? אשמח להסברים! חחח

נ.ב- הנה עוד משהו שמצאתי:

קיין מציינת גם כמה סימנים שאתם, בן הזוג או ילדכם מופנמים:

• מעדיף שיחה של אחד על אחד מאשר פעילות קבוצתית
• מעדיף להביע עצמו בכתיבה
• נהנה להיות לבדו
• פחות מתעניין מאחרים במעמד חברתי, תהילה או כסף
• שונא סמול טוק אבל אוהב שיחות עומק
• אומרים עליו שהוא מקשיב טוב
• לא לוקח סיכונים
• מתואר על ידי הסביבה כנעים הליכות ושקט
• מעדיף לא לשוחח על משימה או עבודה עד שהושלמה
• מעדיף לחגוג יום הולדת בהרכב מצומצם
• שונא עימותים
• חושב לפני שמדבר
• מרגיש סחוט אחרי אירוע חברתי, גם אם היה מהנה
• פעמים רבות מעביר שיחות למענה קולי
• מעדיף לדעת שיש לו זמן של פנאי מאשר הרבה אירועים מתוכננים
• לא אוהב מולטי טאסקינג
• מתרכז בקלות
• בכיתה, מעדיף שיעורים פרונטליים מסדנאות או פעילויות קבוצתיות

מה שנכון לגביי: 1,2,3,5,6,7,8,10,11,12,13,15,16,18.

הסבר מה לא נכון:

4- זה חצי חצי. אני רוצה מאוד להיות בעתיד משהו גדול ולהשפיע על האנושות. אני רוצה שיזכרו אותי בתור מישהי גדולה שעשתה ככה וככה. מעמד חברתי ממש לא אכפת לי, כי אם מעמד חברתי גבוהה אומר לעשן, אז לא תודה. וכסף, כל אחד רוצה כסף, יש לי גם מלא משאלות בחיים שבלי כסף לא אוכל להגשים אותן.

9- לא הבנתי.

14- אני לא מסננת... זה מגעיל.

17- קשה לי להתרכז. עובדתית.

עוד נ.ב- אני אראה את מ' עוד חודש...ביום הולדת שלי, ולא לפני כי כשאני באה לאבא אז נסע לבית מלון בתל אביב. ולא אבוא אליו הביתה.

אם שבועיים היו קשים לו והוא רצה להפרד, מה חודש יהיה לו? :(

ישנו חדר, במקום לא נודע,

ועל קירותיו, מילים ומנגינה,

סיפורים, חוויות, שירים, ומשפטים,

כולם מתחברים לפאזל של גוף אחד ענקי.

כאשרצה לצייר, אקח צבעים ומכחול,

כשארצה לבכות, אפתח את סכר הדמעות,

כשארצה לפרוק, אדבר לקירות,

וכשארצה לחשוש, אנעל את החדר עם מנעול גדול.

כשארגיש שמחה, אצא החוצה,

כשארגיש בודדה, אתן למבקרים להכנס פנימה,

כשארגיש כעס, אשחרר פצצות,

וכשארגיש נעלבת, אבנה חומות.

חומות המתנשאות אל על,

מביטות הן החוצה, אין יוצא ואין נכנס,

וכך עוד מילים מתאספות על הקיר,

מילים כועסות, עצובות, בודדות, נעלבות.

וכשהרוח תכנס, אסגור חלונות,

וכשהשמש תבצבץ, אסגור תריסים,

וכשאני אתעטף ואשאר לבדי, זהו החשש שלי.