ניצוצות של תקווה .

בין מצעד האשמות הצפוי לנו בימים הקרובים , בעיקבות פיצוץ הגז בירושלים ,

נמצאת טרגדיה שאין שניה לה בכל קנה מידה שהוא .

משפחה שלמה נימחקה מהעולם , באכזריות כזאת שהלב מסרב להאמין .

אבא , אמא וילד עם עיניי שקד גדולות ומהממות שבקושי מלאו לו שנתיים .

על כאבה של המשפחה הקרובה אין בכלל מילים שיכולות להיאמר ,

אבל גם אנחנו אזרחי המדינה הרבים , שלא הכרנו אישית את המשפחה שניספתה ,

איך אנחנו יכולים להסביר לעצמנו אכזריות שכזאת , גורל אומלל שכזה ,

וקלות בלתי-ניסבלת של משהו שהיה קיים ובשניה אחת נעלם .

מקרים שכאלה מעוררים ים של שאלות קיומיות , שלעולם לא נקבל עליהם תשובה .

זוג שעבר קשיים רבים עד שזכה לילד משלו , ילד שהאיר את כל חייהם .

מה עם קצת חמלה בחיים האלה ? היא לא קיימת ?

מה עם קצת צדק ? הגינות ? פיצוי ? איפה הם כשצריך אותם ?

לא יכול להיות שנולדנו רק לסבול , ואז לקבל איזה דקה של אושר , וזהו אין יותר .

לפעמים נידמה לי שהאושר מגיע במנות קטנות שכאלה , המדודות בקמצנות ,

לעומת זאת הסבל או הרוע מגיעים אלינו בכמויות , ומציפים אותנו עד כלות .

אירועים עצובים שכאלה גורמים לי להמון תהיות , להמון כעס ולהמון כאב ,

אבל בעיקר לשאלות רבות שנישארות פתוחות , והעובדה שאין עליהן תשובות , רק מכאיבה עוד יותר .