ניצוצות של תקווה .

העולם מתחלק לשתי-קבוצות של אנשים ,

אלו שרואים בשיגרה דבר יציב מבורך ומגונן ,

ואלו ש-בורחים ממנה הכי רחוק ש-ניתן ,

ואוהבים דווקא את חוסר-הוודאות שמזמנים החיים , והלא-נודע הוא זה ש-יוצר אצלם ריגוש .

אני משתייכת לקבוצה הראשונה , אין דבר מרגיע יותר מ-שיגרה ,

אני לא מפרשת שיגרה כדבר משעמם או מונוטוני , ממש לא ...

שיגרה מסמלת עבורי קרקע יציבה , ואין שום סתירה ב-כך ש-היא יכולה להיות גם מעניינת וצבעונית .

לעומת-זאת הידיעה ש-אתה נמצא אל מול הלא-נודע , ורק הזמן ייתן לך את התשובה ,

זה כמו לעמוד אל מול האופק , אבל ללא יכולת לראות כלום ושום-דבר ,

כאילו יש איזה קיר ש-מסתיר מאחוריו את ההמשך של מה ש-אתה מחפש לראות .

בעבורי להיות בתוך סיטואציה ש-כזאת , זה קשה ביותר ,

ובשנה-האחרונה הדבר חזר על-עצמו פעמים רבות .

אומרים ש-אלוהים נותן אגוזים למי ש-אין שיניים ,

איזה משפט נכון וקולע , כמה פעמים ניתקלתי באנשים ש-לא ידעו להעריך בכלל-

את השגרה והרוטינה ש-בחייהם , ואז בבת-אחת משום-מקום ,

הרסו לעצמם במו-ידיהם את מה ש-היה בטוח ויציב ,

ואני ש-כל-כך משתוקקת לפעמים לשיגרה אפילו משעממת ואפורה ,

זוכה לה רק לתקופות קצרות , ואז עוד פעם הכל שוב נכנס למצב של חוסר-וודאות ,

ש-מביא איתו המון שאלות , חששות , מחשבות , ומה-לא...