אני שונאת את עצמי כשאני מגיעה למצב שבו אני שופטת את עצמי. (וגם המשפט הזה שיפוטי)
זה לחשוב על זה שהיום היה לי טריגר, ולשפוט את עצמי על זה שאני חוזרת אחורה. או להרגיש פתטית על זה שאני חושבת על ההיא בכלל..
הפסיכולוג שלי אמר לי, "אל תשפטי את עצמך כשאת נמצאת במצב שיפוטי".. כל כך קשה לי ליישם את זה.
זה מרגיש רע.. והכל התחיל בטריגר אחד. חוזרת אחורה, מסתכלת אחורה, נזכרת בזכרונות, שופטת את ההתנהגות שלי, שופטת את האי-שפיות שלי.
ואולי זאת לא אשמתי בכלל, שהתנהגתי ככה באותו הרגע.. הייתי תחת הרבה לחץ, לא רציתי בכלל להיות שם, היה לי רע עם זה שאני נמצאת באותו המקום.. זה ואלכוהול ביחד.. אני באמת יכולה לשפוט את עצמי על זה?
זה לא משנה, כי אני אשפוט, ושופטת, וממשיכה לשפוט גם על המילים האלה.
זה הכל בראש שלי, הרי הכל כבר עבר, זה זכרונות, אני כבר לא שם, האנשים האלה לא נמצאים בחיים שלי יותר.
אבל זה מרגיש לי תמיד כאילו אני מחיה את הזיכרון הזה, כאילו אני מחיה את הכאב שלי בכל פעם שאני מתחילה להרגיש יותר טוב, שאני מתחילה לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת, כשאני מתחילה להשלים עם הזיכרון הזה.
זה שואב אותי אחורה ואני חוזרת ל"שחור-לבן", שופטת בלי סוף, חיה את הכאב שלי מחדש.
וזה מתעורר בתוכי, זה שואב אותי... הרכבת הרים הרגשית שלי שוב מתחילה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
