החיים שלי זורמים להם כבר חודשיים במעין כאוס מסודר
ממוצע שעות שינה של שלוש שעות בלילה, וממוצע לימודים, במכללה בלבד, של 8 שעות ביום
ובין לבין כמות בלתי מוגדרת ובלתי נתפסת של שעות צילומים ועריכות
כשאני בסך הכל תלמיד הנדסאים לגרפיקה ושות'
מתי הכנסתי את עצמי ושאר הצוות למגמת קולנוע? :)
מסתבר שיותר מרתק להיכנס למצב של 3 לפנות בוקר יחד עם עוד שני אנשים מטורפים
כמויות הסוכר, השוקולד והשטויות שנעשות תוך כדי התחרפנות הדדית יוצרים קטעים בלתי נשכחים
(את סשן "מכשפה קטנה ומעצבנת" שנפתח ב-11 בלילה במכללה עם אחת השחקניות המתנדבות שלנו יש בתיעוד מצולם ויישמר טוב טוב הן בזכרון והן בארכיון "הקטעים שלא יישכחו ולא ישודרו לעולם, או רק עד סרט סוף-שנה")
זמן פנוי כבר אין ממש בנמצא, אבל מחליפים אותו אנשים טובים וחברים עוד יותר טובים
ועם כל המשברים ועם כל הצרות ועם כל הקסאמים שכביכול לא אמורים לעוף לנו על הראש, אנחנו מאוד נהנים מזה.
יש מסיבות, יש אירועים, יש יציאות, יש מקורות נהדרים למוזיקה, יש פרוייקטים מכאן ועד הודעה חדשה
מתחיל להרגיש שהנה, עם כל הלחץ, המנוחה והנחלה סוף סוף בתהליכי הגעה.
אני סוף סוף מתחיל למצות ולהשתמש במה שאני יודע, להתעמק ולעשות בדיוק את מה שאני אוהב.
אפילו מחסומי היצירתיות שלי מתחילים טיפ טיפה להיסדק, כשיש תסריטים שצריך להריץ
קצת פחות חוסר-רצון לעמוד מול מצלמה, על אף שכרגע יש אילוצים של ארבעה פרוייקטי-סיום שמחייבים פורטרטים אישיים
ועוד יותר, החופשיות שאני מתחיל סוף סוף להעניק לעצמי בדברים מסויימים גורמת לתחושות הרבה יותר טובות ולשמור על שפיות בלחץ הזה שנמצא שם למעלה.
עם כל זה שלא נכחתי כאן תקופה קצרה (ועתיד להיעלם שוב כנראה), הכתיבה מתחילה לזרום.
אמנם לא יצא ממש לתרגל אותה באופן רשמי, אלא יותר כמשפטים רצופים חסרי מטרה כדי לבדוק כל מיני יכולות גרפיות ושאר שטויות, אבל מסתבר שפתאום לכתוב פוסט, או סתם למלא צורך של משבצת כלשהי בטקסט, אפשרית יותר. כל אותם רעיונות נונסנס ושאר מחשבות ואסוציאציות שעולות בשעות הנכונות וברמת השיעמום וחוסר הקשב בשיעורים חייבים להתחיל לבוא באופן חופשי יותר. יצירתיות היא שם המשחק כאן, ואם אני מתכנן להמשיך את הלימודים האלה, היצירתיות הזאת חייבת לפרוץ לעצמה דרך החוצה. עם משמעות, לשם שינוי...
אני מתחיל לחזור פה ושם למצב הרוח ולאווירה הקיטשית שהייתי מכניס את עצמי אליה פעם.
אולי זה כי אותה מוזיקה שמכניסה אותי למצב הזה היא אחת שבאמת כיף לשמוע, בטח בשעות שכאלה, להוריד את הלחץ לפני תקופה לחוצה מאוד.
או שאולי, מחשבה שעולה בשבועיים האחרונים, היא שאולי באמת מתחיל להתעורר בי מחדש רצון לקשר כלשהו.
מספיק זמן מנעתי מעצמי רצון כזה, כדי למצות את החופש של "לבד" ולהנות ממנו. כנראה שמשהו בפנים מנסה להעביר מסר של "היה נחמד, לא חשוב שלא באמת ניצלת את הכל ועשית הכל כמו שחשבת, וזה רק כי אתה והכריזמטיות שלך התפגרתם כבר מ-מ-ש מזמן".
יכול להיות שזו התוודות של ידידה, שאמנם מצהירה שכל משפט שהיא אומרת הוא בערבון מוגבל לחלוטין, על משהו שהוא מעבר לידידות, ובמה שהיה בהמשך כבר הראה שהפעם זה כבר לא עניין של "לומר ולשכוח" מצדה
אולי זאת אותה בת-דודה אהובה, שפתאום לפני כמה ימים מציגה טבעת אירוסין חדשה ונוצצת מהחבר-לטווח-מאוד-ארוך שלה, שגרמה לאיזה קיר קרח להתפורר קצת בפנים
או סתם גברת ואדון, חברים טובים שלי, שחזרו אחד לשני לאחרונה והדביקות שמתחילה להישפך משם מגרדת לי את כפות הרגליים ומאיימת לזחול כלפי מעלה.
מעניין שצמד השותפים לצוות התחילו בדיוק באותם שבועיים אחרונים לעלות רעיונות שידוכים :)
מה שלא יהיה, אני באמת מקווה שזה יהיה מספיק בולט ומספיק ברור כדי לחדור פנימה. השהייה לבד די חסמה את התחושות האלה, ואם הן צריכות לפרוץ החוצה ולהתחיל לפעול אחרי שנה וחצי, הן יצטרכו לפעול בעוצמה ולסמן לי בשלטים גדולים שהן שם ומתחילות לעבוד.
ממממ... אולי זה באמת הזמן לסגור את השיר הזה שרץ כאן בלופ כבר שעתיים
הוא קיטשי, הוא נהדר, אבל הוא מונע כמה דברים. אחד הוא שעות שינה, השאר, אין לי מושג מה הם אבל הם באמת לא רלוונטיים..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
