האהבה היא רגש. האהבה היא מה שמרגישים כלפי מישהו שאתם לא רוצים לעזוב בחיים. ואני לא מדברת כרגע על אהבה של זוג, של הורים, של פדופיל לילד קטן. עכשיו, אני מדברת על האהבה בהכללה. 

אז מה היא האהבה?

אם מישהו ישאל אותי אם אני אוהבת אותם, רק מישהו ברחוב, אני אומר כן. רק כדי שירגישו טוב. ובכל זאת, הם בני אדם. למה שאני לא אוהב אותם? אנחנו מאותו זן. אנחנו כולנו אותו הדבר. אז למה לא לאהוב אותם? ומי עוד אני אוהבת? אני אוהבת את החברות שלי. ואני אוהבת את החברים. אני כנראה אוהבת את אדם יותר משאני אוהבת את ים או את תמר. וכן, אני אוהבת אותו ואני רוצה להיות יותר מידידים. 

אז אם את אוהבת את כולם, את לא שונאת אף אחד? 

לא אמרתי שאני אוהבת את כולם. פשוט אמרתי שיש צורך בכך. שאלתי למה לא? אבל העובדה היא שאי אפשר. תמיד תמצאו אנשים שאתם לא אוהבים. ויש אצלי אנשים כאלה. מה אפשר לעשות? אני שונאת את הרוב של הילדים שהיו איתי ביסודי, ואת כל הראשי נעל האלה שאני צריכה לסבול בשכבה. הן לא יכולות לחוש אהבה. אני מרגישה את זה. וכלפיהן, אני לא מרגישה אהבה בכלל. וגם לא כלפי הרבה אנשים. 

ולסיכום?

אין סיכום. הייתי צריכה פשוט לכתוב.