זה קרה ביום ראשון, יום גרעין. זה לא היה קל. קולי רעד, אבל בכל זאת המשכתי. חיכינו שאחד מבני הגרעין יגיע והמדריך שאל איך היה לנו הסופ"ש. כל אחד שיתף, סיפר כמה טוב ונחמד היה לו.
ואז החלטתי ללכת בשקט לחדר, להוציא את מחברת הספירלה מתיק הצד ולחזור לסלון.
"אני אספר לכם איך היה השישי שלי. זה היומן שלי. וזה משהו שכתבתי אחרי שאמא שלי דיברה איתי-
אני לא יכולה לספר לה. אני לא יכולה להוסיף לה. והיא חושבת שאנחנו אינטרסנטים. אני לא יכולה להוציא את זה החוצה לבן אדם שהכי חשוב לי שידע. כי היא תתפרק. והיא תישבר. ואני בודדה. אני הכי בודדה שהרגשתי.
אמא שלי התפרקה לי מול העיניים, בכתה, צעקה, כאבה וזעקה, ואני נשארתי עם חוסר הרגש הזה. כמו עולם אחר. היה בי חלק שרצה להיכנס איתה לשם, לכאב הזה. אבל ידעתי שזה יכאב מדי. גם לי. ידעתי שהיא תתעצבן, ושאני ארגיש אשמה וחרטה ואצטער על זה.
הרגשה של כלום. כלום לא נוגע.
כשנכנסתי לחדר כתבתי "כלום" על כף היד בעט כחול. מתחת כתבתי "לבד". על שתי המילים האלו כתבתי "מוות". ואז הבנתי שנעשיתי לאדם הזה, עם המחשבות האלו. ואני לא רוצה להיות האדם הזה. כי זה לא הפתרון ואני יודעת את זה. אבל שלושת המילים עוד כתובות לי על יד שמאל והרגשת היאוש והבילבול, חוסר השליטה והבדידות עוד נמצאות שם בפנים. אבל אני לא אמות. אני לא כזאת.
איך לעזאזל הגעתי למצב הזה?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
