זה כמו שתי מציאויות. אחת עם הקשיים ואחת עם השגרה. המציאות של השגרה מעופפת, לא בדיוק שם. המציאות של הקשיים לא מורגשת, כי המציאות של השגרה מרחיקה אותה ולא מבינה איך המצב הגיע לאיך שהוא היום. איך אני, אני שהכרתי, מוצאת את עצמי תלושה מכל הכיוונים, לא נאחזת. איך אני עדיין ככה, כואבת, מעופפת, פוחדת לפגוע ולהיפגע. זה כאילו אני נאבקת בכוח לחיות את המציאות הראשונה, כי זו המציאות האמיתית שלי, זו שבאמת משפיעה עליי. אבל הרגש רחוק, והמצב הזה של ה-לא-לחוות-את-החיים-שלי באופן מלא משגע. פשוט משגע. איך זה קורה? למה? אפילו את המורכבות של זה אני לא מצליחה להרגיש באופן קבוע. רק מדי פעם, כמו הבנה של הכל לפחות מדקה, ואז שוב- חלוקה לחוויות שונות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
