בקצה השמים, כמו חלום.

בחוץ הקור יבש וזר, ואני כבר לא מרגישה שאני יכולה לטבוע בתוכו. לפעמים אני מדמיינת שאני שוחה, שהראש נכנס אל מתחת למים ואז יוצא, שגופי חותך בתנועות יפות את כל הכלור הזה שמסביבו, אבל האמת היא שאמא שלי היא אדם של מים, לא אני. אני רוצה לכתוב על ילדה מהגן, והסיפור שלה רץ לי כבר שבועות בתוך הראש, אבל הפרפקציוניסטיות המגוחכת שלי מבטלת אותי עוד לפני שבכלל כתבתי מילה. צילמתי בשבילו תמונות שירימו גבה לכל מי שיסתכל במקרה בגלריה של הפלאפון שלי, אבל הוא לא התחבר כבר כמה ימים. הרגשות שלי אליו נעים על כל אורך הקוטב בין נואשות פתטית לבין תיעוב מוחלט, ורוב הזמן אני לא יודעת מה אני מרגישה לגבי זה. לפעמים טוב לי עם התשוקה המתפרצת, עם שכרון החושים, עם משחקי השליטה הממכרים. אבל לפעמים רע לי עם תחושת הפספוס, הזיוף, הכאב שנובע מכל זה. באיזה יקום אני דוחה את שעת השינה כדי לא לישון יותר מדי? כלו כוחותיי מלהסביר במילים את עצמי לאחרים, נשארו לי רק: מבט. חיוך. שתיקה. חיבוק.

"מה עושה לך טוב?", ישאלו אותי, ואני יכולה לחשוב על אינספור דברים, אבל התשובה היא, בראש ובראשונה, "להרגיש אהובה".
ולראייה: הרגע הזה שאני נכנסת לגן, ושמונה ילדים קופצים עליי וקוראים בשמי בהתלהבות, הוא קסום בצורה לא רגילה, ולא הייתי מחליפה אותו בשום דבר שבעולם.