הבלוג של "אמא יש רק אחת"

תמיד אחרי פסח, באים הימים הנוראים האלה. יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.

בשבילי, ההבדל ביניהם הוא, ההרגשה שלי כלפי כל אחד מהימים הללו.

נכון - שניהם כואבים.

שניהם מזעזעים.

אבל, תבינו, השואה קרתה לפני שבעים שנה. 70!

זו תקופה רחוקה....רחוקה מאוד. הסרטים בטלוויזיה בשחור לבן והסיפורים כ"כ סוראליסטיים ומקאבריים שהתפישה המחשבתית לא מעכלת והם פשוט לא נכנסים לתודעה. לא יאומן שהרוע היה כ"כ....רע! דיאבולי! ממש לא אמיתי. הסרטים נראים יותר כמו לקוחים מתוך תסריט מזעזע של סטיבן קינג.

מנגד, הסיפורים על החיילים שלנו, שבכל שנה יש עוד ועוד מהם, טריים יותר ויותר בכל שנה ושנה, אלה הם הכואבים יותר. אותם אני גם רואה מדי פעם בחדשות, בצוק איתן, בפיגועים וביום הזה מזכירים את סיפורם שוב ושוב, מציגים מכל הזוויות וזה "חי" בתודעה. עצוב יותר, כואב יותר.

בשואה, אני מרותקת למסך. כל סרט מעניין את הסקרנות שלי, מה היה שם, איך היה שם, רעבה לעוד ידע ועוד סיפור.

מנגד, ביום הזה, של החיילים שלנו, התמונות של הילדים היפים האלה, תמונות בצבעים, סרטונים על ילדים יפים, עם חברות אוהבות, ראיונות ותמונות עם חברים מהחטיבה/מהגדוד ובעיקר, אמהות דומעות, חנוקות, שבורות, מרוסקות, שחייהן מאותו רגע ואילך הם סיוט מתמשך. עבור ההורים הכואבים האלה החיים מפסיקים. עוצרים. הסיוט קם לתחייה ויישאר שם עד יום מותם.

זהו כאב בלתי נסבל ובלתי נתפש, כאב שאני לא מאחלת לאף אם - באף מדינה, באף מצב, באף זמן, אף פעם, לעולם!

לכן, הצפייה בטלוויזיה קשה מנשוא עבורי, כי אני פשוט לא מפסיקה לבכות. ואני אדם עצוב מבפנים. מתח ולחץ ועצב עושים אותי חולה באופן מיידי (נשירה וכאב בטן ועוד), לכן אני נמנעת מלצפות בטלוויזיה, עד כמה שאפשר, ביום הזה.

יש לי 3 בנים.

אם תפילותיי תיעננה, אתפלל שלא יצטרכו לעשות צבא. ואם כן, שיהיו קרובים לבית. לא צריך קרבי. לא צריך לגרום לי לדאגות ולשיברון לב. אבל אני לא רוצה להיות אגואיסטית. אני מאחלת שאף אם לא תצטרך להסתובב עם תחושות מרות ודאגות גדולות ושאף ילד לא יהיה בקרבי ברמת סיכון גבוהה ושהמוח היהודי שלנו ימשיך להמציא עוד ועוד מכונות הגנה מפני אויבנו ושלא נשתמש יותר אף פעם בגוף ובנפש ובילדים צעירים ויפים, עם חברות אוהבות וחברים מהגדוד ואמהות ואבות אוהבים ....

ת.נ.צ.ב.ה