הבלוג של "אמא יש רק אחת"

הבן שלי הושהה היום מביה"ס.

הוא זרק אבנים לכיוונו של ילד מהכיתה.

ילד שהתגרה בו. ילד שלא מפסיק להתגרות בו. ילד עם בעיות התנהגותיות משל עצמו. לא שזה משנה משהו למישהו. הילד שלי הרים אבן. הילד שלי השתמש באלימות כלפי אחר ולכן הוא מושהה ולא משנה מה היו הסיבות שלו. שום דבר לא מצדיק את זה וזהו זה.

אני מסכימה כמובן, אבל גם לא מסכימה. אני כ"כ מתוסכלת.

זו הרי לא פעם ראשונה שמטלפנים אליי מביה"ס. ביקשתי והתחננתי אין ספור פעמים עזרה מקצועית איתו.

הילד פצצה מהלכת. זורקים לכיוונו מילה והוא מתפוצץ. הוא אימפולסיבי מתוך רגישות גבוהה.

אבל מה עשו עם זה? כלום!

אז הרמתי את קולי על היועצת המתייפייפת. אמרתי לה שחבל שהם חיכו עד לרגע שבו הבן שלי נהג באלימות קיצונית ונאלץ להיות מושהה מבית הספר כדי להתחיל סוף סוף טיפול רגשי.

לא אהבתי את היועצת הזו מהרגע שראיתי אותה. מגעילה כזאת. נראה שהיא שם רק בשביל להגיד שהיא שם.

היא בלעה את מילותיה, גמגמה, טענה שבכל הפעמים הקודמות השתתפה ושוחחה איתו. אמרתי לה במילים עדינות שהיא שקרנית. לא שמעתי שהייתה התערבות מצידה באף מקרה ואם הייתה איפה האפקט של השיחות שלה איתו?

בקיצור, סתומה מהלכת.

אני לא מצדיקה את האלימות שלו.

אבל גם הגורמים שמציקים לו כל הזמן, אותם ילדים שלא חפים מפשע כלל, אינם מוענשים בחומרה, אינם מוענשים - נקודה !

אז הוקפצתי מהעבודה, הגעתי לביה"ס.

שוחחתי עם מטפלת רגשית מטעם ביה"ס שעובדת גם במרכז לגיל הרך.

מישהי שכבר פנינו אליה בעבר, בתשלום. הייתה אז קשה מדי. הלכה סחור סחור, מסביב לבעיה כדי לבדוק את הסביבה. לא הבנתי אותה ולא קיבלתי אותה אז. היום אני מוכנה להקשיב. אז ניסיתי כמה טיפים ועצות שלה.

הכאוס בבית החל.

הבכור שלי קיבל "טיפול בהלם" כשהחרמתי לו את הסמארטפון בגלל שאמר לי "רגע" ו"שניה" בצרחות בפעם האלף. ביקשתי שיכבה את הטלויזיה ויגש לסדר את החדר המבולגן שלו. בעצת המטפלת צריך להוריד את כמות הגישה לטכנולוגיות. אז הוא סרב לכבות את הטלויזיה, או יותר נכון השהה את הרגע, כהרגלו, ואצלי נשרף הפיוז. זהו. נמאס לי. הייתי חייבת להיות נחושה. להראות לי מי הבוס, מה שנקרא. להראות לו סמכות הורית סוף סוף.

זה היה טירוף מוחלט!

הילד לא הפסיק לרדוף אחרי כדי לחטוף חזרה את הטלפון.

לא הפסיק לצרוח.

לא הפסיק לבעוט.

תפס אותי, את בגדיי, את גופי.

הוא כמעט בגובה שלי כך שזה היה ממש קשה.

נאלצתי להדוף אותו שוב ושוב במשך חצי שעה ובמשך כל הזמן הזה אני מתה לחבק אותו ולומר לו שאני מצטערת. אבל פה הייתי נופלת שוב.

מספיק!

נמאס לי להיות סמרטוט.

הגיע הזמן לעמוד מולו עם הסמכות החדשה שאני משתוקקת אליה.

לקח המון זמן הטירוף הזה שלו. חיבוק דב, הדיפה, הסבלנות להישאר רגועה. להמשיך באותו טון שקט ורגוע והכי חשוב לא להישבר.

עד שראיתי שהוא ממש כבר מותש אבל ממשיך וממשיך כמו הארנב של דורסל, מהיכרותי איתו ידעתי שהוא לא יפסיק. עקשן גדול. גדול מאוד!

ואז אמרתי, בנחישות ובהתמדה, בקול גדול ובטוח שהוא לא יקבל את הטלפון עד הודעה חדשה ואם הוא לא יפסיק את הטירוף הזה, הטלפון לא יחזור אליו בכלל. ואז זה קרה. מה שרציתי שיקרה. הוא נסוג לאחור. נכנס לחדרו, טרק את הדלת מאחוריו, הסיר את נעליו וזרק לכיוון הדלת. נכנס למיטה ונרדם. לזה האמת, לא ציפיתי. זה מעולם לא קרה. בכל הויכוחים שהיו לי איתו בעבר, הוא מעולם לא ויתר ואני גם מבינה עכשיו למה. כי אני זו שהייתה מוותרת ראשונה. 

הוא התעורר אחרי שעתיים, חיבק אותי, אמרתי לו שאני אוהבת אותו.

נתתי לו להתעורר, הוא נשכב על הספה וצפה בטלויזיה. אמרתי לו ברוגע ובביטחון שיקום לסדר את החדר. הוא לא הגיב. הוא לא רצה.

ואז בעלי הגיע. המושיע הלאומי !!!!!

שתי מילים לגדול העקשן שלי (כי כבר סיפרתי לו הכל עוד קודם), והוא קם לסדר, ארגן רשימת מטלות והכין את כולן. מטלות שהוא לא עושה בד"כ.

כולל לסדר את החדר.

אח"כ ביקש לאכול. אמרתי לו, אחרי מקלחת. כי גם במקלחות הוא עושה בעיות. לפעמים לא מתקלח, לפעמים כן.

הוא התעצבן שוב, ניגש למקרר, הוציא לו אוכל, קמתי אליו, אמרתי לו שיתקלח קודם ושאלתי אם הוא מעוניין שמה שקרה בצהריים יחזור על עצמו? כי אני מוכנה! הוא מיד נסוג בעצבים לחדרו. פנה לאביו אח"כ ואביו אמר לו שהוא צריך להתקלח לפני האוכל. הוא שוב התעצבן. טס לחדרו וטרק את הדלת. אחרי 5 דקות תמימות, נכנס למקלחת בפרצוף זועף.

אני לא אוהבת את זה. הניצחון על הילד שלי. הילד האהוב שלי. אבל "חוסך שבטו שונא בנו", לא?

אם לא אהיה סמכותית, הם יצפצפו על כל המערכות הסמכותיות שיפגשו כשיגדלו. אחד מהם כבר עושה זאת.

לא בא לי לראות את ילדיי בכלא. לא בא לי.

צעד אחד קטן לאמא. צעד גדול לילדים שלה.